בשבוע שעבר פורסמו סרטונים של ראש ממשלת פינלנד, סאנה מרין בת ה-36, רוקדת במסיבה פרטית עם חבריה. הסרטונים בהם נראתה מפזזת על הרחבה, עוררו הדים ותגובות ברחבי העולם, ואף בפינלנד עלתה קריאה לבדוק האם מרין הייתה תחת השפעת סמים. לצד תגובות אלה, החל גל סרטונים בהם נראות נשים רוקדות כתמיכה בראשת ממשלתם.
על אף שלמרוחקים מהמדינה הצפונית נדמה כי מדובר במדינה נטולת צרות וחפה מבעיות, לא כך הדבר. אכן, באותו השבוע בו פורסמו סרטוניה של מרין גם נערכה במדינה אליפות העולם בחיבוק עצים, אך המדינה מתמודדת עם משבר כלכלי ואיום צבאי מצד רוסיה. וכאשר ישנם קשיים, פונה הציבור למנהיגות שתהווה לו דוגמה ותשרה עליו ביטחון.
בתוך מסגרת זו נכנסת פרשיית הסרטונים שניתן ללמוד ממנה דבר רחב יותר על מנהיגות, וכיצד אנו תופסים מנהיגים בימינו. אנו רואים מנהיגים כאנשים רציניים עם מבט חמור סבר, ולא בכדי. מנהיגים נדרשים לתת לנו ביטחון ולספק ודאות כאשר הוא בחוסר. לכן כשמנהיגים "מרימים מסך" ומראים לנו נופך אישי ואנושי, אזי הדבר מתוכנן עד דק במטרה לשפר את תדמיתם. מנהיג רוצה להיתפס אנושי אך לא מגוחך. בעידן האינסטגרם והטיקטוק עמלים המנהיגים על יצירת קשר "פארא־חברתי" שבו אנו תופסים את הפוליטיקאים כלא פחות מאשר חברים שלנו. מנהיגים משרים עלינו ביטחון ומהווים דוגמה אישית, ולא בכדי הציבור היה מוטרד כששלל מנהיגים סטו מהנחיות הקורונה. התופעה פגעה בדוגמה שהמנהיג מהווה לציבור ובתחושה שמכונה "הורות פוליטית".
אנו תופסים מנהיגים פוליטיים כיותר מרק נציגינו או עושי דברינו, אלא כאנשים שגם נדרשים להגן עלינו ולשמור עלינו, כמו הורה על ילדיו. תפיסה שיש לה שורשים פוליטיים עמוקים כבר באנגליה של המאה ה-17, דוגמת הפילוסוף הפוליטי תומס הובס וגם אחרים. המנהיג הפוליטי הוא כמו הורה ששומר על ילדיו. אולם בדורנו תפיסה זו נחלשת, ולא בכדי יותר ויותר מנהיגים בעולם נבחרים בגיל צעיר למדי, דוגמת טרודו בקנדה, קורץ באוסטריה ומרין בפינלנד.
כשסרטונים כאלו מתפרסמים, אנו מפסיקים לראות בהם את אותם אנשים רציניים שמספקים לנו תחושת ביטחון. אנו מפסיקים לתת בהם אמון, לעיתים עיוור, בהם ובהחלטות שהם מציגים כטובת כלל הציבור. כשמתפרסמים סרטונים שנתפסים כמביכים, אנו מתחילים לראות בהם את מה שהם באמת: אנשים אמיתיים.
על פניו, עושה רושם שהדרך הטובה ביותר למנהיג להתמודד עם משברים כאלו היא פשוט לנרמל אותם. הסתכלו על מנהיג כמו דונלד טרמפ, אצלו הכול בחוץ, הכול פתוח, אין סינון על דיבור או על תדמית ולכן לא ניתן להביך אותו בדברים מעברו או סרטונים ממסיבותיו. אבל גישה זו מוטעית, כי טראמפ לא ממלא את התפקיד של הורה פוליטי. אם תרצו, הוא קרוב יותר לאותו דוד מביך שמשתכר בשולחן ליל הסדר. הוא לא מהווה דוגמה של פוליטיקאי לציבור, ולכן במידה רבה לא נכנס לקטגוריה הזאת.
בתקופתנו, כאשר גם הפוליטיקאים שואפים לשתף את הציבור בחייהם האישיים על מנת לייצר את אותו קשר פארא־חברתי, אולי אנשים יבינו כי פוליטיקאים, וגם ראשי ממשלות, הם רק בני אדם. כאלה עם בעיות ומצוקות, עם רצונות וחשקים, ושגם להם לא אכפת להשתטות קצת לפעמים.
