ביום שישי בבוקר דינה, המטפלת של אורי, לא עבדה, כמו בכל יום שישי אחר וכמו כל מטפלת אחרת. ותהילה, שבשישי הראשון של המילואים אמרה לעצמה 'טוב, הוא לא יבוא גם ככה' והכינה לעצמה פתרונות, אמא שלה מצד אחד ואלישבע מהצד השני ואולי בלית ברירה קצת טלוויזיה לראות מאשה והדוב או משהו, מצאה את עצמה מבלה את השבוע השני למילואים במין תחושה שעלתה והצטברה על גדות הנפש כמו הכלים בכיור. היא חיכתה בקוצר רוח למתן שיבוא כבר ביום שישי, ולמרות שדיברו פה ושם עדיין, העומס והילדים לא אפשרו לה לתקשר כמו שצריך מעבר העברת התמונות שדינה המטפלת שלחה, והכל הלך והצטבר אצלה, וכשמתן סוף סוף התקשר לשיחה ארוכה ביום חמישי, רגע לפני שהיה צריך לצאת הביתה, היא התחילה לשפוך עליו את צרות השבוע ואיך שלומית ניסתה לשחק עם אליה אבל אליה לא שיחקה איתה, ואיך אורי עשה קקי על הספה בסלון, אבל מתן אמר רגע רגע, ותהילה סכרה את הזרם ואמרה מה, מה קרה? וכך הסתבר שמתן לא יגיע ביום חמישי בערב אלא אולי אפילו לא יגיע בכלל לשבת.
וכשתהילה אמרה אני לא מאמינה, ואני בהיריון ועם שני ילדים ואני לא יכול יותר ואתה בא לא משנה מה, וכל שאר המשפטים האלה, היא שמעה את מתן מתחמם אט אט במהלך השיחה עד שהוא פשוט אמר לה מאמי, כשאת טסת לסופ"ש עם יעל ושירה אני לא אמרתי כלום, כי לדעתי הורה צריך לדעת להיות לבד עם הילדים שלו. גם אם זה יותר מלילה אחד. תפסיקי לזרוק עלי את הקושי שלך להיות אמא.
ובגלל שהוא נגע בעצב חשוף, כי באמת היה קשה לתהילה להיות אמא והיא שנאה חלקים ניכרים מזה ובעיקר את הלשבת על הברכיים כשהיא באמצע היריון באחת בלילה ולנסות לנקות עם קליה ורוד את הספה ממה שאורי עשה עליה, והריח של הקליה התערבב עם הריח של הקקי עד שהיא הקיאה על הרצפה, בגלל זה תהילה פשוט אמרה 'אני לא מאמינה שהשווית בין שבועיים של מילואים ובין סופ"ש בוינה', אבל מתן אמר 'ומה אם הייתי מת? מה היית עושה?', ותהילה אמרה, אם היית מת כנראה שלא הייתי בהיריון ממך, וסגרה את הטלפון. היא חיכתה שהוא יתקשר מיד אבל הוא לא התקשר, וכל זה גרם לה לכעוס עליו נורא.
ובתוך הכעס היא התיישבה ליד השולחן במטבח וחשבה על מתן, וכשחשבה עליו ועל מה שהיא צריכה ממנו, לא חשבה על בן שיח או על שותפות גורל אלא על מישהו שישחק עם שולמית בזמן שהיא מחליפה לאורי בגדים שהתלכלכו, או שישמור על הילדים כשהיא מקיאה בשירותים את הטרימסטר הראשון של ההיריון. ולכן נראה היה לה שכל השבוע הזה היא בכלל לא התגעגעה אליו כמו שהיא התגעגעה לעוד זוג ידיים שיציל אותה מעומס המשימות האינסופי הזה.
וכדי להימנע מהמחשבות האלה היא התקשרה לאמא שלה, רותי, שהתגרשה בתחילת השנה, ואמרה לה אמא, מה את עושה מחר? מתן בסוף לא חוזר מהמילואים. ורותי, שלא פספסה מעולם הזדמנות להראות מאיזו גולה היא הגיעה, אמרה מה קרה, תהילה, את מזמינה אותי לשבת לקפה רק כשמתן במילואים? אני תחליף בעינייך? ואת כל זה היא אמרה בחיוך אבל יש דברים שהם נאמרים בחיוך רק כדי להיות קצת יותר עוקצניים, ותהילה לא הצליחה שלא להיעקץ. אבל היא בלעה את גוש המרירות שהיה לה בגרון ואמרה כן, אמא, אני צריכה מישהי שתעזור לי מחר כשאין מסגרת ומתן לא כאן. את יכולה לבוא בבקשה? ואמא שלה, שהייתה גם סבתא ובסופו של דבר אהבה את הבת שלה ורצתה לעשות לה טוב, אמרה כן, אין בעיה. מתי להגיע?
וכך קצת לפני שמונה בבוקר הגיעה רותי לקומה השנייה בבניין השיכון שבו גרו מתן ותהילה, לקחה את שלומית לגן, אבל במקום לקחת את אורי לאיזה סיבוב ולתת לאמא שלו לישון, ניגשה רותי למטבח, הכניסה קפסולות למכונה, הכינה שתי כוסות קפה, הוציאה עוגה שהיא קנתה בקונדיטוריה שבצומת, הרימה את אורי והניחה אותו בכיסא האוכל שלו, הביאה לו סנדוויץ עם גבינה, התיישבה ליד שולחן המטבח ואמרה תהילה, את באה לקפה? כך שלתהילה לא הייתה ברירה, ולמרות שכל מה שרצתה לעשות היה לסדר ולקפל כביסה ולהכין אוכל, או ללכת לישון, או לכל הפחות לשבת רגע לבד ולשתות קפה אחרי שלא היה לה רגע של נחת במהלך כל השבועיים האחרונים, במקום כל זה היא שמה את הפלאפון על השתק והניחה אותו בהטענה, התיישבה ליד השולחן בסלון ושתתה את הקפה ואכלה מהעוגה, שהייתה עשירה ומנחמת כמו כל פחמימה טובה.
אמא שלה הייתה מעצבנת כרגיל. זה התחיל בלהתלונן על איך עכשיו אחרי הגירושין שלמה – אבא של תהילה – רוצה שהם ידברו על הילדים, ואיך הולכת חלוקת הרכוש, ואיך היא עכשיו צריכה לתקן תריסים ולקנות רכב אבל אין לה מושג איזה רכב לקנות, ואיך קשה לה באופן כללי, וכך רותי דיברה ודיברה ותהילה שתקה ושתתה קפה והרגישה איך המילים עוברות לה מעל הראש עד שבאיזשהו שלב רותי אמרה תהילה, מה את אומרת, ותהילה אמרה לא יודעת, מה צריך לומר? ורותי אמרה לא יודעת, את בצד של אבא? ותהילה אמרה אני בצד של עצמי. ידעתי, אמרה רותי, אחרי כל מה שעשיתי בשבילך את בצד של אבא, ככה זה בנות, ותהילה שכבר לא היה לה כח לכלום אמרה אמא, די. היו לי שבועיים סיוט. הדבר האחרון שאני צריכה עכשיו זה את המריבות שלך ושל אבא על הראש. יש לי מספיק מזה בעצמי.
היא לא שמה לב שאמרה את זה עד שאמרה את זה, אבל אמא שלה התנפלה על חצי המשפט הזה כמו ילד שמצא עוגיה ברחוב, ואמרה, ידעתי. מה ידעת, התבלבלה תהילה, ורותי אמרה את יכולה לספר לי הכל, תהילה. אבל לתהילה לא היה כח לספר לאמא שלה הכל, ובמקום זה היא הניחה לאמא שלה לנאום על איך אי אפשר לתת אמון בגברים, שכל מה שהם רוצים זה אוכל ומין (את יודעת על מה בעצם אני מדברת, תהילולי, נכון?), ובינתיים התחילו לכרסם אצלה המחשבות הטורדניות הקטנות האלה, של אולי אמא שלה צודקת בעצם ואין בינה ובין מתן שום דבר שהוא לא פונקציונלי. ואולי דווקא המחשבות האלה של תחילת המילואים, שזה יהיה טוב שהוא ילך למילואים, הם בגלל שלא היה לה כח אליו יותר. ובכלל, החוצפן הזה. באיזה קטע הוא לא בא לשבת.
כך עברו להן שעתיים ושלש, הן פטפטו ואורי אכל דייסה ואחר כך שיחק קצת ואחר כך ראה פרק בסדרה, ותהילה הרהרה במצב של הנישואין שלה ואם יש בכלל דרך חזרה, ורותי דיברה על איך שלמה מוציא לה את הנשמה, ובין לבין הם שתו עוד קפה (רותי) ואכלו עוד קצת עוגה, וסידרו וניקו את הבית ככה על הדרך, ואחרי שעתיים וקצת אמרה רותי טוב, יפה, שיחקנו נהנינו עכשיו הגיעה הזמן לאסוף. והיא קמה, הוציאה שלשה סירים והתחילה להכין מרק ואורז ותפוחי אדמה עם עוף בסיר אחד, ותהילה נעמדה ליד השיש והתחילה לקלף ולחתוך חצילים, ולמרות שדווקא הייתה שם שתיקה ולמרות שתהילה הייתה על הרגליים, בכל זאת היא הרגישה שהידיים העובדות והטעימות של התבשילים מחברות בינה ובין אמא שלה יותר ממה שאפשר היה לעשות במילים, ואפילו אמרה לעצמה, כשהיא שותקת היא דווקא בסדר.
ובאחת עשרה וחצי רותי הלכה להביא את שלומית חזרה מהגן ותהילה הלכה לבדוק מה עם הפלאפון שלה, והיא ראתה שם המון הודעות ממתן, עם הודעה שהוא בא לשבת ועם התנצלות ועם 'אני אוהב אותך', ובמקום שהלב שלה יתחמם ויתאהב חזרה, היא רק הרגישה מרוצה שלא היא הפסידה במריבה הזו אלא הוא, ולכן לא ענתה לו בכלל ולא התקשרה, ואמרה לעצמה, שירגיש קצת את מה שהרגשתי אתמול, שיהיה לו קשה. ואפילו חשבה, שיהיה לו רע. והרגישה רע עם עצמה שהיא מאחלת לו שיסבול אבל, איך לומר, הרגישה יחד עם זה קצת יותר טוב.
רותי הלכה ובשתיים עשרה וחצי מתן הגיע. הוא דפק על הדלת ונכנס מיד, מאובק כולו ומסריח כאילו לא התקלח, עם מדים ועם נעליים, ואלה היו דברים שפעם גרמו ללב של שלומית לפעום חזק אבל הפעם שום דבר מזה לא קרה, במקום זה היא אמרה לו שלום וחייכה אליו, ושמחה לראות שהוא מחייך אליה בהקלה, והילדים כמובן רצו לתת לו חיבוק והוא חיבק אותם כמו האבא הטוב שהוא היה, ואז בא לתת נשיקה לתהילה ולהגיד 'מה שלומך, יפה שלי?' בקול המפתה שלו, וליטף אותה קצת מעל השכמות והסתכל בסירים לראות מה מתבשל, ושלומית ידעה מיד שהוא רוצה לאכול ורוצה להסתגר איתה בחדר, ואז לישון, ושום דבר אחר.
ולכן היא קמה ואמרה 'אני ממש שמחה שבאת, יש לי דייט', הניחה לו על הכתף את המגבת, התלבשה בבגדים נורמלים ובאה לצאת מהבית, ומתן אמר רגע, רגע, מה דייט, עם מי, על מה את מדברת, הרגע חזרתי מהמילואים, ותהילה אמרה 'דייט עם עצמי, כמובן', ויצאה לה מהדלת כשמתן, עם שני ילדים מטפסים עליו, מביט בה בתדהמה.
היא הלכה לקפה אצל ברטה, שהיה השם של הקפה השכונתי ההו־כה־מגניב, אבל הם היו בדיוק בדרך לסגור, ולכן רק קנתה שתי חלות מתוקות וקפה עם קרואסון פיסטוק לדרך, והלכה חזרה הביתה והתיישבה על כסאות הפלסטיק של רחל השכנה, ושתתה את הקפה ואכלה את הקרואסון, והרגישה איך לאט לאט חוזרת לה השלווה שאבדה לה, ואפילו הרגישה שכשהיא שותקת, היא דווקא ממש בסדר.
ואחרי ששתתה ואכלה כל צרכה עלתה למעלה ופתחה את הדלת, וכשפתחה את הדלת ראתה איך הבית הנקי והמסודר שהשאירה הפך לתל חרבות, אוכל מונח בגיבוב צלחות על השולחן והשיש והכיור, שמיכות וכריות זרוקות בסלון ומתן משחק עם הילדים במאהל צבאי או משהו כזה, כאילו היא לא עבדה בפרך לסדר ולארגן את הכל וכל הנחת שנארגה לה עלתה לה לגרון, והיא הלכה לשירותים והקיאה והקיאה, ואחר כך נעמדה ושטפה את הפה וצעקה לחלל האוויר 'אני במיטה', והלכה לחדר השינה וסגרה את הדלת ונשכבה במיטה ובהתה בחלל האוויר, היא ידעה שעוד מעט הוא ישים להם סדרה ויבוא ללטף אותה כי ככה הוא מבקש יפה, ונשבעה לעצמה שהיא תגיד לו לא ותגיד לו ככה, כלומר ככה, זה לא יכול להמשיך, ורק לא ידעה מה זה אומר, ה'ככה' הזה, ואיך זה בעצם ימשיך, אם לא ככה.
