ממשלת נתניהו קיבלה מחמאות, ובצדק רב, על מאפייני ניהול המשבר האחרון ברצועת עזה. סבב הלחיצה הסתיים מנקודת מבט ישראלית מהר וללא נפגעים. מה שברור לעין בהקשר הזה הוא שיש קונצנזוס בנושא בין תומכי הממשלה למתנגדיה ברגע נדיר של גילוי לב. בעוד הראשונים מצביעים על הנחישות שגילתה ישראל, ועל המכות הקשות שספגו ארגוני הטרור ברצועה מנחת זרועו של צה"ל, האחרונים שבעי רצון בעיקר מן הזהירות שגילתה הממשלה במהלכיה ומכך שישראל לא נגררה לסבב לחימה כולל דוגמת האחרון שהתחולל בקיץ 2014.
אולם, בזהירות המיוחסת לממשלה ולראשיה טמון גם המוקש שיש לתת עליו את הדעת מאחר והוא לא רק פוגם בתעודת ההישגיות של ישראל בסבב הלחימה האחרון, אלא יש לו גם משמעויות כבדות לעתיד הקונפליקט בין ישראל לבין חמאס ולסבבים הבאים שעוד יגיעו. מדיניותה הזהירה של הממשלה נבעה לא רק בשל עניינה לנהל באופן מושכל את המשבר, היא הייתה גם תוצר של אילוץ. ניתן להניח כי לו גלש סבב הלחימה הקצר למערכה משמעותית יותר היה נחשף מה שבצבץ כבר במבצע 'צוק איתן', ולמעשה בכל שלוש המערכות הצבאיות שניהלה ישראל ברצועת עזה: צה"ל נעדר תפיסה אופרטיבית אפקטיבית מול חמאס, שיכולה להרחיב את כושר התמרון של הדרג המדיני בבואו לעצב את המציאות באזור.
הדבר מחייב כמובן הסבר קצר. מי שמתבונן על האופן שבו התמודד הצבא עם חמאס באותן שלוש מערכות לומד כי ראשיו פעלו בצבת של מתחים. מצד אחד, ניכר עניינו של צה"ל להכות בארגוני הטרור כדי לשלול מהם את הרצון להמשיך ולהילחם, ולהשיג את השקט לעוטף הרצועה ולעורף הישראלי . מצד שני, צה"ל חתר לכך שמהלכיו הצבאיים לא יובילו למיטוט שלטון חמאס כתנועת השלטון בעזה מטעמים מגוונים. בין אלה, החשש מפני שקיעה בבוץ העזתי ותרחישים של התפוררות המערכת השלטונית הפלסטינית, שתיאלץ את ישראל לקחת אחריות ליותר משני מיליון פלסטינים רעבים ואקטיביסטים.
במתח הזה צה"ל התקשה לייצר תפיסת לחימה מתאימה ולכן התוצאה הכוללת הייתה מערכות צבאיות מתמשכות שחשפו את העורף הישראלי, כמו במלחמת לבנון השנייה, לפגיעה מתמשכת במשך ימים ארוכים. המערכה ב'צוק איתן' התמשכה יותר מחמישים ימים והייתה למערכה הצבאית הארוכה ביותר בתולדות מדינת ישראל, להוציא כמובן את מלחמת העצמאות. מערכת 'כיפת ברזל' צמצמה כמילותיו של חנוך לוין את הייאוש והקטינה את מימדי הפגיעה בנפש, אבל לא את שאר הנזקים הנלווים, בהם הכלכליים, הפסיכולוגיים והמורליים. אגב, כמעט מיותר לציין שכל אחד מסביבי הלחימה הללו הסתיים בדיוק במקום שבו החל, כלומר ללא שינוי כלשהו במציאות האסטרטגית המאפיינת את רצועת עזה.
צה"ל מתקשה מאז המלחמה הגדולה ההיא בשנת 1967 להפגין יצירתיות מחשבתית בתחום האופרטיבי. מלחמת לבנון הראשונה וגם השנייה היו ביטויים מובהקים לכך. למען הסר ספק. יש לנו צבא נהדר, מוטיבציוני ובעיקר כזה שמצויד בטכנולוגיות מן המרשימות בעולם. יש לו את היכולת להביא חומר נפץ למטרה מדויקת, להפגין נוכחות חשאית בזירות רחוקות ולנהל מבצעים מורכבים. אבל קפיצת המדרגה שעשה הצבא בעשרות השנים האחרונות נוגעת בעיקר למימד הטקטי של פיתוח יכולות לחימה טכנולוגיות, והרבה פחות מכך במה שנוגע לחשיבה האופרטיבית שתכליתה לתרגם את האסטרטגיה הכוללת של הדרג המדיני הנבחר לתפיסת פעולה מתאימה. המרחב האופרטיבי זהו השדה האינטלקטואלי-מעשי המפגיש בין רעיונות לבין יכולות ביצוע.
במקום הזה צה"ל לא הצליח בשנים האחרונות לגבש תפיסה שתאפשר לו לשלול מחמאס בתוך פרק זמן קצר את רוח הלחימה, מבלי למוטט אותו לחלוטין. הריקות הזו השאירה את הצבא עם תפיסה בעייתית המכונה 'מדרגות הסלמה'. במסגרתה כתגובה לפעולת האויב מעלה צה"ל את נפח התגובה ואת עוצמת האש שלו לאורך זמן ובצורה הדרגתית. הבעיה בכך שתפיסת מדרגות ההסלמה מבוססת על היגיון כמותי ולא איכותי. רוצה לומר, מה שלא נעשה בכוח יבוא ביותר כוח, אבל בצורה מדורגת ומתמשכת מה שמביא להתארכות משמעותית של משך הלחימה היות וצה"ל איננו באמת רוצה להגיע למדרגה האחרונה המביא בחשבון תמרון קרקעי, כיבוש מוחלט של הרצועה ומיטוט שלטון חמאס.
על כן בתפיסה הקיימת נקלע הצבא שלא מרצונו למערכה של התשה שאינה משרתת את ישראל. מציאות זו מקשה על מרחב התמרון של הדרג המדיני ודי ברור מדוע, היות וכל הסלמה פוטנציאלית בין ישראל לחמאס שתצא מכלל שליטה עלולה להיגרר בסופו של עניין למערכה מתמשכת על-פי מודל העבר. על רקע זה ניתן להבין את הזהירות שבה התנהל הדרג המדיני סביב האירועים האחרונים ברצועה, גם כסוג של אילוץ שבו נתונה הממשלה. אין ספק כי הדרג המדיני יכול וצריך לחתור להארכת תקופת השקט הביטחוניות ברצועה.
לפי דיווחים שונים מסתמנים בעת האחרונה יוזמות למודלים של פירוז מלא או חלקי תמורת הקלות כלכליות. סביר להניח כי מגעים עקיפים בין הצדדים יוסיפו להתקיים בתקופה הקרובה בעניין זה. אבל, בה בעת נדרש במקביל מהצבא להרחיב את כושר התמרון של הדרג המדיני ולהיערך לסבב הבא. זאת באמצעות פיתוח תפיסת לחימה עדכנית שתוכל להתמודד עם האתגר הקשה של ניהול מערכה קצרה מבלי להביא לריסוק מוחלט של המציאות השלטונית ברצועה.
תפיסה כזו חייבת להביא בחשבון ניהול תמרון קרקעי אפקטיבי לא בסוף התהליך, אלא אולי כבר בתחילתו כדי לייצר את מה שצה"ל חתר אליו מאז הקמתו – הכרעה תוך פרק זמן קצר. אין ספק שאיזנקוט הוא רמטכ"ל מצוין. הוא הביא עמו הרבה שקט תעשייתי לצבא ושחרר אותו מתוך הפוליטיזציה שאפיינה אותו בשנים האחרונות. אבל עדיין נותרה עשייה כדי להשלים את המלאכה, לפחות בגזרת הרצועה.
