אל תשאלו אותי איך אבל הגעתי בשיא 'בין הזמנים' לגן סאקר בירושלים. אחרי סיבובים של שלוש שעות למצוא חניה עמדנו על הגבעה ליד בית המשפט העליון, הסתכלנו למטה על בריכת האנשים הצפופה שלמטה, הסתכלנו אחד על השני ואמרנו: "אנחנו בטוחים שאנחנו רוצים לעשות את זה?". לפני שהספקנו לענות הגדולים שלנו כבר אמרו :"לאאאא" והקטנים אפילו לא אמרו "כן" אלא פשוט רצו קדימה. חוצמזה שכבר חיכתה לנו שם המשפחה המורחבת, כך שלא הייתה ממש ברירה. נהיה חצי שעה, נשתכשך באנשים ונעוף משם, חשבתי לעצמי מחשבות של אמא בחופש גדול (לאן באמת? למעיין? למזרקות של טדי? גם שם מפוצץ… אולי עדיף להשאר פשוט בבית).
ארבע שעות אחר כך עדיין לא עפנו. הדשא של השכן שהיה נראה כולו שחור- לבן השאיר לנו ריאה ירוקה, אפילו בלי עשן! לפעמים במקומות כאלה אני באה בהכי מתנשא שלי: "אני כאן בטעות. באמת הייתי אמורה להיות עכשיו בשמורת טבע. בשווייץ". אבל תוך חמש דקות אני הכי 'עמישראל' שיש. כיף לי לחייך, לפטפט עם אחרים, להרגיש שבסוף רב המשותף, בהרבה.
בשלב מסוים, ניגשה אלינו אישה מבוגרת עם ילדה קטנטנה. "היא שלכם"? היא שאלה אותי במבט מודאג. התפתיתי לומר- "כן, וואי, תודה", לתת לה יד ולהעלם אל האופק. בכל זאת, קשה לסרב לבת מתוקה תכולת עיניים שנפלה עליי מהשמים, אבל אנחנו במשפחה כהים יותר וזה לא היה עובד. אז אמרתי "לא" והתחלנו לחפש את ההורים. תוך זמן קצר פנינו לניידת סיור שעמדה בקצה השני של הגן. ניידות בגן סאקר בעונה עמוסה שכזאת זה חכם מאוד, יש להם הרבה במה לטפל, בעיקר בילדים אבודים. הם סיפרו לנו שבדיוק לפני חמש דקות הם סיימו להחזיר לזרועות הוריה "תינוקת עם חולצה אדומה" ועכשיו אנחנו מביאים להם "תינוקת עם חולצה ירוקה". הצטרף גם ילד בוכה ומקיא עם שקית חטיף ביד שאיבד את אמא , לפחות הוא היה מספיק גדול כדי להגיד את השם של אמא. הבטחנו לו שכיף בקייטנת גן סאקר בלילה ושלא ידאג, נמצא את אמא.
מערכת הכריזה של הניידת לא עבדה טוב וקריאות: "נמצאה תינוקת עם חולצה ירוקה" לא נשמעו היטב. הניידת התקדמה לאט לאט, שוחה בתוך ים הילדים שהקיפו אותה מכל עבר. פתאום התינוקת עם החולצה הירוקה החלה להלחץ מהצ'קלקה ולבכות אז החלטנו לרדת מהניידת ולחפש ברגל. התחלקנו לצוותים והתחלנו לכסות שטחים בגן.
לפני ההחלטה המופלאה על מפגש משפחתי בגן סאקר עלתה האופציה של חדר בריחה. אז הנה לנו, מי אמר 'חדר בריחה' ולא קיבל? הקטנטנה שהתעייפה שמה ראש על השוטר הצעיר ושיחקה לו בקצה של רוכסן המעיל, משהו בתנועה המתוקה מלאת האמון הזאת היה שובר לב. השוטר מלמל כל הזמן: "איזה חוסר אחריות זה". ואני עצרתי את עצמי מלהגיד לו- "אתה לא מאמין מה יכול לקרות לך כשאתה הורה. כל מה שלא חשבת, כל מה שנשבעת שלא יקרה לך, אף פעם. תאמין לי אחי, אני גם בהלם מזה". בסוף, דקה לפני שהחלטנו לצרף אותה לארוחת ערב שלנו כדי שתאכל משהו לפני שממשיכים לחפש, המשפחה נמצאה. השוטר המבוגר יותר צדק, הוא אמר שהם יהיו קרוב מאוד לאיפה שהיא נמצאה. "מניסיון רב שנים בזירות שונות ומשונות, מי שמחפשים נמצא קרוב מאוד", הוא אמר לנו. היינו בטוחים שנמצא הורים היסטריים אבל לא, ההורים לא היו בכלל. הדודים שמרו עליה וכל אחד חשב שהיא הלכה עם השני. ראיתי את העיניים של השוטר הצעיר, שמח שנגמר האירוע, עדיין מבולבל ותוהה איך דבר כזה יכול לקרות. ראיתי את העיניים של השוטר המבוגר, חושב איך לכל הרוחות הוא עומד לחצות שוב את הגן המפוצץ עד הקצה השני לנקודת המשטרה המאולתרת, בלי לדרוס אף אחד. ואולי גם תוהה איזו חולצה עומד ללבוש הילד הבא שיכריזו עליו במערכת הכריזה המקולקלת או איך מכל הניידות בירושלים קיבל דווקא את זו.
