בואו נדבר קצת על פנטזיות. בידוע הוא שהמסע אל העולם הפנימי של האדם הוא מפתח ליצירתיות ויש הסבורים, כמו הפסיכיאטר הידוע קרל גוסטב יונג, שיש בה אף תפקיד מרפא. הרמב"ם ב"מורה נבוכים" מגדיר את "הכוח המדמה" ככוח "שבו ידמה האדם בליבו כל דבר, נמצא או שאינו נמצא, אם שידמה דבר שכבר השיג בחושיו כאשר השיגו… או שירכיב דברים נמצאים נפרדים ויחברם בדמיונו". הרב קוק, למשל, ראה בכוח הדמיון דבר חיובי המשפר את מהותנו הרוחנית, אך בד בבד הוא מזהיר שאם זה יתגבר עלול הוא לטשטש את תפיסת העולם המעשית שלנו. ר' נחמן מברסלב, רואה בהשתלטות הדמיון על האדם, כהורדתו של האדם למדרגה הבהמית, נעדרת השכל.
דומה שבעת האחרונה תוקף אותו "כוח מדמה" את ראשי "הבית היהודי", חגית משה, יוסי ברודני ועשרות עסקני המפלגה. עשרות אלפי שקלים נשפכים בימים אלה על מודעות, מסרונים וסרטוני טיק-טוק, שהם הטרנד החדש, שבהם מככב בעיקר מס.1 יוסי ברודני, המדברים אל קהל בלתי נמצא ואל מצביעים שאיש אינו יודע היכן הם. הבעיה היא ש"הבית היהודי" – מפד"ל (כן, חזרנו לשם הישן) מנהל את מערכת הבחירות של שנות השמונים והתשעים ולא של המילניום השלישי. המודעות לקוחות מימים היסטוריים המזכירים את "בלי אבל ובלי חבל", "צריך אמונה במדינה" או של "אהה אהה אהה איי איי איי".
קצת אירוני שהצהרות כמו "זה הזמן להגיד לא לפלגנות ולקיצוניות" באות מצידה של מי שטרפדה במו ידיה ללא כל סיבה סבירה את שיחות האיחוד בשנה שעברה שנועדו ליצור מחנה דתי לאומי אחד. מישהו צריך לעדכן את חגית משה ויוסי ברודני שהיום הכותרת "דתי-לאומי-ישראלי" מתאימה לעוד שתיים או שלוש מפלגות אחרות. אלה, לפחות, מופיעות על מפת המנדטים של הסוקרים אז למה להצביע בעד "הבית היהודי" שלא מגרד אפילו את האחוז הבודד מלמטה?
נכחתי באותה עצרת מרכז המפלגה שבה המפלגה התעוררה מתרדמה שנכפתה עליה על ידי יושבת הראש חגית משה, ושבה הוכתר ברודני למס. 1 ברשימה. לא שחלילה היו"ר ויתרה על כסאה, דבר שהיה מצופה ורצוי, אבל קשה היה שלא לתמוה האם מישהו מאותם עשרות החברים שבאו, הניפו דגלים, רקדו בהתלהבות והצהירו הצהרות ניצחון מהממות, מאמין באמת ובתמים שבמתכונת הנוכחית יש למפלגה הוותיקה הזו סיכוי כלשהו לעבור את אחוז החסימה ולהכניס ולו נציג אחד לכנסת, כאשר שמה אינו מופיע אפילו ברשימת המפלגות הנסקרות ואפילו ל-0 מנדטים אינה זוכה?
לכאורה, יטען הטוען, יש מאגר כוחות בצנרת שעליהם יוכל "הבית היהודי" לבסס את שובו לזירה הפוליטית. כי הרי אחרי שנעלם ממנה, נדדו מצביעיו לעבר שורה של מפלגות ימין ופסאודו-ימין. הרוב התחלק בין בנט וסמוטריץ', חלקם הלכו אל סער וחלקם לליכוד. על פי הפרשנויות, מחצית מקולותיה של "ימינה" באו מקרב מצביעי "הבית היהודי" לשעבר. מותר להאמין שאותה מחצית היא זו שהתאכזבה קשות מבנט ושקד, ראתה בהם רמאים ונוכלים ועתה היא נמצאת על הגדר ומחפשת בית. רבבות מצביעים דתיים לאומיים, שלאחרונה נהוג לכנותם "רכים", כאלה שלא רוצים את סמוטריץ' ובן גביר ובוחלים בנתניהו, הם מועמדים טובים להצבעה עבור "הבית היהודי". מספרם מוערך בכשני מנדטים. זה אמנם לא מספיק אבל זו נקודת פתיחה טובה. הבעיה היא שהפוטנציאל אולי קיים, אבל נראה שראשי המפלגה עושים הכול כדי שהוא לא יבוא לידי מימוש. במקום קמפיין ותחקיר מקצועי לאתר את אותם מצביעים ולדבר אליהם, מתבוססים בעסקנות נוסח "למפנה" (מי שלא זוכר מה זה מוזמן לפנות לויקיפדיה לערך "הפועל המזרחי"). המלים "בעזרת השם נעשה ונצליח" הפכו לסיסמה מקובלת אבל גם השם עוזר למי שיודע מה עליו לעשות.
יוסי ברודני הוא איש טוב, אפילו מצוין, מלא כוונות טובות. פגשתי בו והוא אכן חדור אמונה כי ניתן לצלוח את המשוכה. הצלחתו המרשימה כראש עיריית גבעת שמואל, שקידם את העיר באופן חסר תקדים, עומדת ותעמוד לזכותו ואיש לא ייקח זאת ממנו. האם הרקורד הזה מספיק כדי להרשים ולהגיע ל-135,720 קולות (על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה) שיכניסו ארבעה נציגים לכנסת? מישהו מחוץ לגבולות גבעת שמואל רבתי, ואם נהיה לארג'ים ונכניס גם את כפר גנים ג', שמע את שמעו ומכיר בגדולתו?
"עוד יכירו אותי" הבטיח לי ברודני, וצריך הרבה תפילות כדי שיצליח בכך, אבל צריך גם ראייה מציאותית והבנה של המערכת. היום, בין אם נרצה ובין אם לא נרצה, בין אם זה טוב ואם זה רע, אנשים מצביעים למנהיג, לפרסונה. באופן רשמי מצביעים לרשימה אבל בישראל הבחירות הפכו לפרסונליות וההצבעה האמיתית היא למי שנמצא בראש. אצלנו מצביעים לאדם ולא לרעיון. רוב מצביעי "יש עתיד" יתקשו למנות את שמות 20 או 24 החברים המופיעים ברשימה אחרי יאיר לפיד. אפילו בליכוד יש כאלה שלא זוכרים או יודעים מי הם חברי הכנסת האלמונים שפתאום השתרבבו לרשימה. היום אנשים לא מצביעים לליכוד כרעיון (יש רעיון לליכוד?!) אלא לנתניהו, לא לישראל ביתנו אלא לליברמן, לא כחול לבן אלא לגנץ ולא למפלגה שנטלה לעצמה את אצטלת הציונות הדתית אלא לסמוטריץ'.
רק ב"בית היהודי" מפטירים כאשתקד.
כאן אנו מגיעים ליו"ר חגית משה, שלה יש חלק חשוב ומרכזי בהליך הקבורה של המפלגה. אמנם היא לא נושאת באחריות לבדה ושותפים לה עדת עסקנים שלחצו עליה לפני יותר משנה לפוצץ את המו"מ על איחוד המפלגות עם "האיחוד הלאומי" של סמוטריץ', אך בכל זאת, הרי היא היו"ר, ובמקום לעמוד על מה שנכון וטוב לציונות הדתית נכנעה באופן מביש לאינטרסים הקטנוניים של אותם עסקנים, מכרה את נשמת המפלגה ואת האות שלה ל"ימינה" והביאה את המפלגה לכך שבפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל היא נעדרה מההתמודדות בבחירות והשאר היסטוריה. המאמר התלמודי "אם תעזבני יום, יומיים אעזבך" מוצא את ביטויו בכל עוזו במצבה הנוכחי של "הבית היהודי".
כדי לקום מההריסות צריך מנהיג. אסור לניסיון העבר הכושל עם הרב רפי פרץ לרפות ידיים מהתהליך ההכרחי. אבל כעת, במקום למצוא דמות מרשימה שתנסה להוציא את העגלה מהבוץ, משקיעים מאמצים בהנצחת העסקונה ובמשחקי דמיון. נכון שמאמצים כאלה נעשו אך הם לא היו מספיקים. עובדה: הכשלון טמון במבחן התוצאה. אם היו חושבים בזמן, ניתן היה עדיין לפנות לאנשים מסוגו של עופר וינטר כמשל, או ראש השב"כ לשעבר יורם כהן ולבקש ממנו לקחת את המושכות. בשטח מסתובבים כמה שמות שעשויים להחליף אותה בראשות המפלגה ולהוביל מהלך אמיץ.
יחד עם תפילה לבורא עולם דרושה הנהגה שתוביל לחיבור ראוי. מול הסאגה המתמשכת בין סמוטריץ' ובן גביר, נפתח פתח כלשהו לחיבור עם "הציונות הדתית" אבל ספק אם סמוטריץ' ירצה את הגיבנת הזו על גבו. מאידך גיסא, חיבור עם "הרוח הציונית" עשוי אף הוא להביא תועלת מסוימת לשני הצדדים אבל כדי שזה יקרה צריכים כמה מהעסקנים להנמיך את גובה להבות זעמם על "הנוכלת" שקד ולשכוח את איבתם כלפיה. בהכירנו חלק מהנפשות הפועלות ספק גדול אם זה יקרה.
בכל מקרה, כדי שזה יקרה, צריך מלאכת חיבור עדינה אך עיקשת ונמרצת, וברור שלא חגית משה היא האדם שיוכל להוביל את המהלך.
אם זה לא יקרה, אין כל ספק שהצמד חגית את יוסי יודיע שגם השנה "הבית היהודי" פורש מהמרוץ לכנסת הרבה לפני 1 בנובמבר ואז מלאכת הקבורה של התנועה המפוארת בת ה-100 שבה החלה חגית משה, תושלם.
