בימים אלו בין סיום תכנית "בתי הספר וגני הילדים של החופש הגדול" לבין פתיחת שנת הלימודים הבאה, בחרתי לשתף, כמנכ"ל עמותת לביא, התאגיד העירוני של ירושלים בתחום החינוך, ברשמים מאחד הפרויקטים הגדולים והמורכבים שעמותת לביא מפעילה בשיתוף מלא עם עיריית ירושלים – פרויקט ליווי ההסעות של ילדי החינוך המיוחד.
החינוך המיוחד מטרתו להעניק מענים חינוכיים מותאמים לתלמידים עם קשיים שונים כגון: לקויות למידה, קשים חברתיים ומגוון של צרכים מיוחדים נוספים. התפיסה הרווחת היא שמכיוון שלתלמידים אלה קשה יותר ללמוד, יש לספק להם שירותים נוספים על מנת להשוות, במידת האפשר, את תנאי הלימוד שלהם לאלה של תלמידים בחינוך הרגיל.
מערך ליווי ההסעות כולל למעלה מ-4400 מסלולים ברחבי העיר מדי יום וכ־2,400 מלווים בהסעות המועסקים על ידי עמותת לביא. תפקידו של המלווה בהסעות הינו תפקיד מפתח והוא נושא באחריות לשלומם ולביטחונם של הילדים המוסעים במהלך ההסעה כולה, מרגע האיסוף ועד לרגע ההגעה למוסד החינוכי ובחזרה בשעות הצהריים או אחרי הצהריים לביתו.
מערך ליווי ההסעות של עמותת לביא מספק מענים מותאמים לצרכים באופן מקצועי, הולם ואיכותי על בסיס יום-יומי ע"י המנהלים בעמותה, מנהלת המערך, רכזי המטה במערך והמלווים בהסעות. התחושה העמוקה של השליחות, האחריות והמסירות הרבה מובילה את כל העוסקים במלאכה החשובה של ליווי ההסעות.
אז הנה הצצה לתוך עולם העשייה של מערך ליווי ההסעות מנקודת מבטם של אמא לילדים שמשתמשים בשירותי ההסעות וכן של מלווה בהסעות. כך מספרת שירלי, אמא לשני ילדים בחינוך המיוחד הזכאים להסעות. האחת – בת 4 עם עיכוב התפתחותי, השני – בן 14 – סובל מ –ASD: "היו ימים שהבת שלי הייתה בוכה וצורחת בבוקר. לבושה בלבוש חלקי. לפעמים בלי נעליים, לפעמים בלי חולצה. המלווה היה סבלני תמיד. היה יורד מרכב ההסעה, מרגיע אותה ואפילו מלביש אותה. מחכה שהיא תירגע לפני שהיה נוסע בבטחה".
שירלי ממשיכה ומספרת: "היו בקרים שהבן שלי היה משתולל וצורח. לא מתארגן בזמן. כל בוקר אתו היה מאתגר בפני עצמו. קם עם מצבי רוח משתנים ולא משתף פעולה. אני לא חושבת שהייתי מצליחה להתמודד גם עם הסעה עצמאית שהיא תחת אחריותי לבית הספר".
"כמדי בוקר המלווה היה מתקשר ומעדכן שבעוד כרבע שעה יגיעו אלינו לבית לאיסוף בני. כך נהג המלווה לעשות גם בצהריים תוך שהוא מוודא שאנחנו בבית. הוא לא היה מוריד את בני מההסעה עד שהיה יוצר עימי קשר טלפוני. תמיד מוודא שיש מישהו בבית לפני שמורידים אותם וממשיכים הלאה.
בבקרים ההתמודדות עם הבן שלי היא גדולה יותר מבחינתי, כמו שעון שמתקתק. תמיד הייתי בלחץ שמא יפספס את ההסעה או שמא יעכב אותה ואת התלמידים המוסעים הנוספים. בבקרים קשים כאשר ההסעה הייתה מגיעה לביתנו והייתי מעדכנת אותו במצב הרוח הקשה של בני, המלווה היה עולה לביתנו ומחכה לו שיתארגן, יורד אתו ביחד להסעה, כל זה על מנת שהבן שלי יגיע לבית הספר. הכול נעשה בנועם ובסבלנות. מתמיד הרגשתי ביטחון, הרגשתי שיש לי על מי לסמוך. שיש לי עם מי לדבר".
"פעם אחת" נזכרת שירלי, "הבת שלי סיפרה שהציקו לה בהסעה חזרה הביתה, דיברתי אתו וזה טופל ולא חזר יותר מאז. הרגשתי שאכפת לו ושהוא יעשה כל שביכולתו לסייע לבת שלי.
אני בטוחה שעוד הורים יסכימו איתי בנושא. אנחנו כהורי תלמידים בחינוך המיוחד מתמודדים עם לא מעט סיטואציות קשות כמדי יום ופעמים רבות הילד לא מודע לסיטואציה כלל. עצם זה שיש לי כתף תומכת בהסעות, מלווים שאני סומכת עליהם שישמרו לי על הילדים, לוקחים אותם ומחזירים אותם הביתה בשלום זה מקל עליי מאוד".
מאור, בחור ישיבה בגיל 20 מלווה הסעות. אפשר ללמוד על הפרויקט לא מעט גם מנקודת מבטו: "את הסעות החינוך המיוחד אני מלווה כבר כארבע שנים. על ההסעה עולים מדי יום בין 12-17 נערים בטווח גילאים שונה עד לגיל 20. את חלקם אנחנו אוספים מביתם הפרטי ואת חלקם אנחנו אוספים מהוסטלים. כולם סובלים מאוטיזם ברמה גבוהה ורובם לא מתקשרים ולא מדברים". מאור מפרט בצורה מקצועית על המסלול עצמו ועל הילדים אותם אני עומד לפגוש: "המסלול נחשב מאתגר כי יש הרבה תלמידים עליו והתפקוד שלהם נמוך, אז לא תמיד מבינים אותם ומצליחים לעבור את הנסיעה בשלווה".
מאור מתקשר לאחד ההורים, מתריע להם שבעוד כרבע שעה אנחנו מגיעים. כמה דקות לפני ההגעה, מתקשר שוב ואומר להם לצאת.
אחרי כמה איסופים נוספים המלווה מאור עושה שיחה נוספת לעוד הורה, ואני מנסה להבין מה השיח. ואז אני שומע את המלווה מאור אומר: "לא נורא זה בסדר, אני אאסוף מישהו אחר בינתיים".
"הנהג מוסב, תאסוף קודם את יעקב, האחיות לא מוכנות עדיין" אמר המלווה מאור. הסתכלתי על מאור והוא מיד הסביר לי: "ההתארגנות של ההורים בבוקר היא קשה. לא תמיד הם מספיקים לעלות להסעה בזמן. מבחינתי ומבחינת הנהג מוסב אין בעיה לאסוף מישהו אחר בינתיים. נכון שזה מוסיף עוד כמה דק' לנסיעה, אבל אם אנחנו יכולים, אז למה לא? קשה להורים שלהם שיש להם התמודדות לא קלה".
התרגשתי מאוד לשמוע את המילים האלו, אני מודה. הרגשתי שהוא רואה בעבודתו ערך מוסף, שליחות. שהוא לא רק בא בכדי לקבל את המשכורת, אלא הוא באמת פועל מאהבה ורגישות וצדקתי.
ההסעה כבר כמעט מלאה והמלווה מאור לא נח לרגע. עובר מאחד לשני, בודק שהם בסדר, שאין ריבים או אלימות, שהם לא מציקים אחד לשני ואפילו מחליף מקומות ביניהם אם מזהה שיש להם קושי לשבת אחד ליד השני.
המלווה מאור מוסיף: "אני שנים חי את השיח הזה שנקרא "החינוך המיוחד". אמא שלי מורה מעל 20 שנה בחינוך המיוחד וחוויתי את זה גם כילד. ראיתי את העבודה שהיא עושה ואני חושב שזה החדיר בי משהו. את ליווי ההסעות אני בחרתי לעשות ואפילו הבאתי כמה חברים שלי מהישיבה לעבוד פה גם. אני אוהב את העבודה הזאת, אני אוהב את הילדים האלה, הם חשובים לי. נקשרנו. אני עובד בימים ראשון עד חמישי ולפעמים בימי שישי אני בא לבקר אותם בבית הספר. חלקם שמתקשרים יותר מזהים אותי ומיד מחייכים.
אני מודה שהיו תקופות לא קלות, בהתחלה בעיקר. לקח לי זמן להכיר אותם ולהבין את הצרכים שלהם. למשל יונתן – היה ממש לא רגוע בהסעות לפעמים. היה אלים כלפי הילדים האחרים, דפק את הראש שלו במושב וצרח. הצלחתי להשתלט עליו אבל לא הצלחתי להבין מה יש לו. התקשרתי למדריך שלו בהוסטל וסיפרתי לו, הוא סיפר לי שכאשר הוא רעב הוא מתנהג ככה. מאז אנחנו מקפידים שתמיד יהיו וופלים או קרקרים בתיק שלו ואם אני מזהה שהוא מתחיל להתנהג כך, הנהג מוסב עוצר את הרכב ואני מוציא לו אוכל מהתיק ואז הוא נרגע".
אחרי נסיעה לא פשוטה, פקוקה ואינטנסיבית הגענו לבית הספר. המלווה מאור יורד מהרכב, מוריד ילד אחר ילד מרכב ההסעה ומעביר אותם למורות שמקבלות את הילדים בחיבוקים ובחיוכים.
הוא ניגש לתא המטען, סוחב את כל התיקים של הילדים ומכניס אותם לבית הספר.
הוא לוקח את הקורקינט החשמלי שלו, נוסע לישיבה כדי להמשיך את יומו. הנהג מוסב מסובב את רכב ההסעה, נוסע וממשיך בהסעות אותן התחיל השכם בבוקר עוד לפני הזריחה. הילדים נכנסו לבית הספר ואני עומד בצד ורואה את עבודת הקודש שהצוות הזה עושה ומתרגש.
אנו בלביא נמשיך להיות קשובים לצרכים של ילדי העיר בשיתוף פעולה מלא עם עיריית ירושלים על מנת שנוכל לתת את השירות הטוב ביותר להורים ולילדי העיר במגוון פרויקטים ותכניות חינוכיות לאורך כל השנה ובכלל זה נמשיך לטפח את מערך ליווי ההסעות החשוב והמשמעותי מאד בלביא למען ההורים וילדי החינוך המיוחד.
הכותב הוא מנכ"ל עמותת לביא
