באחת השנים התיישבו לצידי בראש חודש אלול שני בחורים חדשים משיעור א'. כך זכיתי להיות עד למפגש הראשון שלהם עם "קובץ מפרשים", ספר עב־כרס שמאגד עשרות פירושים וחידושים על המסכת הנלמדת. זה רגע מיוחד בחייו של בחור ישיבה. רגע שבו הוא נחשף להיכל אלף הדלתות הנפתחות מכל שורה בדפי הגמרא שלמד באופן קצת שטחי בשנות התיכון. הפעם הוא הלך למקום קצת אחר. "תראה מה זה", הצביע אחד הבחורים, "הכול פה שמות של אשכנזים – 'רשב"א', 'ריטב"א'". "לגמרי", השיב לו חברו, "אבל הנה מצאתי פה אחד עם שם ספרדי, 'צל"ח'".
בזמנו חוויתי את זה כרגע קומי. בעיקר משום הטעות בזיהוי של רבי שלמה אבן אדרת ורבי יום טוב אשבילי, ממנהיגי יהדות ספרד בימי הביניים המאוחרים, ושל "ציון לנפש חיה", ספרו של רבי יחזקאל לנדא מפראג. אבל כיום אני חווה אותו כרגע טרגי, שבו שיח הזהויות מצליח לנעוץ את ציפורניו בין ספסלי בית המדרש. לנגוע במקום שבו אדם אמור להימדד רק לפי התורה שבו ולא לפי מוצאו: אפילו גוי ועוסק בתורה הוא ככהן גדול.
לא רק שיח הזהויות השטחי צריך להיעדר מבית המדרש, אלא גם חילוקי דעות מהותיים יותר. הרב צבי יהודה, סיפר לי פעם אבא, קרא לתלמידיו לא ללמוד בספריו של ר' אלחנן וסרמן, שהיה מגדולי המתנגדים לציונות בכלל ולציונות הדתית בפרט. "אז מה עשיתם?" שאלתי. "מה פירוש מה עשינו? המשכנו כרגיל. וכי אפשר ללמוד מסכת יבמות בלי 'קובץ הערות' של ר' אלחנן?". ואכן, אחד ההיבטים היפים של ישיבת מרכז הרב באותן שנים היה המגוון העצום של תלמידים שאחזו בגישות רוחניות ופוליטיות שונות מן הקצה אל הקצה, אבל המשיכו להתכנס כל בוקר סביב אותה סוגיה ביבמות.
שיח הזהויות מצליח לנעוץ את ציפורניו בין ספסלי בית המדרש. לנגוע במקום שבו אדם אמור להימדד רק לפי התורה שבו ולא לפי מוצאו
את תמונת הראי הטרגי־קומית של העניין אפשר לראות במדעי הרוח והחברה באקדמיה. שם במקומות רבים נוטשים בשנים האחרונות את ערך האמת לטובת ערך הייצוג, והופכים במוצהר את הפרויקט האקדמי לפוליטי במקום לימודי. מה שמשפיע לא רק על זהות המרצים ונושאי הלימוד, אלא גם על השאלות שמותר לשאול ואפילו על התשובות שמותר לתת, כפי שמומחש יפה בסדרה "החוג לאנגלית" (נטפליקס).
גם אנחנו זולגים לשם. עם מאמצים של גופים שונים להעצים דווקא את תורתם של יוצאי גלות זו או אחרת או של בני מגזר או מגדר זה או אחר. עם פולמוסים הלכתיים שרק רדיד דק מסתיר את הכוחות הפוליטיים המתדלקים אותם. תופעות כאלו התקיימו מאז ומעולם, והגמרא כבר מעידה על תנאים שרבי יהודה הנשיא השמיט את שמם מן המשנה בשל מערכת היחסים העכורה שלהם עם בית הנשיא. אבל הגמרא ממשיכה ומספרת שבסופו של דבר בנו של רבי, ר' שמעון, שכנע את אביו לחזור בו. כי עולם התורה יכול וצריך להיראות אחרת. ואני זוכר את השמחה שאחזה בי כשהצעתי בהיסוס מסוים את הספר שלי על יום כיפור למכירה בישיבת מרכז הרב, ועשרות עותקים ממנו נרכשו על אף הפער האידיאולוגי.
יש מחלוקות גם בעולם התורה כמובן. מחלוקות איומות שקורעות אותו לגזרים. בין תלמידי ר' חיים לחסידי ר' שמעון; בין הטוענים מיגו־ראיה לאוחזים במיגו־כוח־טענה. אך מה שמבדיל את המחלוקת מן המאבק הוא הרצון לשמוע ולהשמיע, להקשיב ולשכנע, ולא לדחוק הצידה בכוח את מי שנמצאים בצד השני של המתרס.
א' באלול השנה חל בעיצומה של מערכת בחירות. כזו שמפלגת את ציבור לומדי התורה בדיוק כפי שהיא מפלגת את הציבור הכללי. זה בסדר גמור. טוב שיש על מה להתווכח בדרך אל הפנימייה או בתור לחדר האוכל. אבל בית המדרש הוא המקום להניח את השיח הפוליטי בצד. לזכור שהדף היומי שלומד ידידיה מאיר הוא אותו דף שלומד מתן כהנא, ושבסופו של דבר כולנו כאן בשביל שליחות גדולה אחת.
