באמצע המאה ה־18 נלחמו אנגליה וצרפת על השליטה באמריקה. המושל הבריטי סבל ממחסור בנשק, ודרש מתושבי פנסילבניה תקציב מיוחד לרכישת אבק שריפה. בית הנבחרים של פנסילבניה רצה לעזור, אבל עמד בפני בעיה: רוב חבריו השתייכו לכת הקווייקרים הפציפיסטית, ולפי אמונתם נאסר עליהם לממן כלי מלחמה. לבסוף מצאו הקווייקרים פתרון: הם החליטו להעניק למושל 3,000 פאונד, "לקניית חיטה וגרגירים אחרים". המושל הבין מיד שה"גרגירים האחרים" הם גרגירי אבק שריפה. פציפיזם זה נחמד, עד שפורצת מלחמה. ובסוף היא תמיד פורצת.
השבוע לפני חצי שנה בדיוק פלשה רוסיה לאוקראינה. התגובה הנפוצה הייתה תדהמה גמורה: לא ייאמן שבשנת 2022 עוד יכול לקרות דבר כזה – מלחמה לאומית על גבול אירופה. אכן, לא ייאמן – אלא אם כן קוראים כל ספר היסטוריה אקראי. כי כל ספר כזה מלמד אותנו שמאז ימי קין והבל מלוות המלחמות את המין האנושי, בכל עת ובכל אתר. מה שמדהים אינו המלחמה הזו, אלא האשליה שההפוגה הקצרה במלחמות האירופיות היא שלב חדש בתכלית בתולדות האנושות.
גם לפני מלחמת העולם הראשונה נהנתה אירופה מכמה עשורים של שלום. כאשר כבר התקדרו באופק ענני המלחמה, פרסם ב־1910 נורמן אנג'ל את הספר "האשליה הגדולה", ובו הוכיח ששום מדינה אירופית לא תעמוד במחיר הכלכלי של מלחמה גדולה. הספר התפרש כמנבא שלום ממושך, וזיכה את כותבו בפרס נובל לשלום. ובכל זאת, המלחמה פרצה. הנאורים האירופים היו המומים. זיגמונד פרויד שינה את התיאוריה שלו, והסביר שמלבד יצר האהבה, אֵרוס, מניע את האדם גם יצר המוות והתוקפנות, תנטוס. הוא לעג לקומוניסטים, שטענו שאם נבטל את הרכוש הפרטי – לא יהיו יותר מלחמות. בני אדם נלחמים, אמר פרויד, לא משום שהם אוהבים רכוש, אלא כי הם אוהבים להילחם.
היום כבר קשה למצוא בישראל מי שמאמין בהבלי השלום הנצחי, ובצה"ל מדברים בגלוי על ההכנות למלחמה הבאה. עם זאת, לא בטוח שאנחנו באמת מפנימים את העובדה הקבועה הזו של הקיום האנושי
כשאני ובני דורי נולדנו, האמהות שלנו היו בטוחות שהשלום יגיע הרבה לפני שנתגייס. בכל הפסטיבלים שרו אז שירים לשלום. שנות אוסלו החיו שוב את הפנטזיה הזו, בגרסה מסוכנת הרבה יותר: הישראלים עברו לדבר על השלום המושלם לא בלשון עתיד, אלא בלשון הווה. היום כבר קשה למצוא בישראל מי שמאמין בהבלי השלום הנצחי, ובצה"ל מדברים בגלוי על ההכנות למלחמה הבאה. עם זאת, לא בטוח שאנחנו באמת מפנימים את העובדה הקבועה הזו של הקיום האנושי. ההיסטוריון הצבאי מרטין ון קרפלד הראה שצבאות מערביים החלו לערב נשים וגברים ביחידות קרביות רק כשנראה היה שהצבאות הללו כבר לא יהיו מעורבים בקרבות לחיים ולמוות, שיאיימו על קיומה של המדינה. פוליטיקאי אחד תהה באוזניי האם המדיניות הקיצונית של עירוב נשים וגברים ביחידות קרביות, שנוקט באחרונה גם צה"ל, קשורה גם בעובדה שמפקדיו שכחו איך נראית מלחמה גורלית כזו. בכיוון אחר, האלוף במילואים יצחק בריק טוען שבאופן כללי צה"ל מזניח את ההכנות למלחמה יבשתית גדולה, מבחינת הכשירות הקרבית הבסיסית. לטובת כולנו, נקווה שהוא טועה.
המלחמה באוקראינה הפריכה את התיאוריה שתם עידן המלחמות הגדולות. הופרכה גם הגרסה המצומצמת שלה, שטענה שתמו רק המלחמות בין מדינות דמוקרטיות, שהרי רוסיה ואוקראינה הן דמוקרטיות (וגם לבנון). כדי להציל את התיאוריה היו שהזכירו שבכל זאת אין מדובר בדמוקרטיות ליברליות מערביות וחופשיות עם מסעדות טובות. אחרי כל ההסתייגויות הללו, מה שנשאר מהתיאוריה הוא העובדה הטריוויאלית שזמן־מה לא הייתה מלחמה בין צרפת לגרמניה, מאז ששתיהן הוחרבו כליל, ועברו לחסות תחת כנפיה המגוננות של ארצות־הברית. קשה לגזור מזה איזו מסקנה כללית.
הטכנולוגיה בדרך כלל מתקדמת, כי הידע המדעי מצטבר, אבל טבע האדם אינו משתנה. כל תינוק מתחיל את התפתחותו המוסרית בדיוק מאותה נקודה שהתחיל סבא שלו. ספר בראשית לימד אותנו: "יצר לב האדם רע מנעוריו", ושום טכנולוגיה מתקדמת לא יודעת לתקן את ליקוי הלב הזה.
כאשר כתב וינסטון צ'רצ'יל על המלך הנרי השני, שאביריו רצחו את הארכיבישוף תומאס בקט, הוא הזכיר את אנשי הדת הרבים שנרצחו במאה ה־20, וסיכם בעגמומיות: "שקועים אנחנו בברבריות, שעמוקה היא שבעתיים" מאשר בימים ההם. ליאו שטראוס כתב כי "הברבריזציה שלא תיאמן" של המאה ה־20 מפריכה באופן אמפירי את רעיון הקִדמה. מתברר שבמאה ה־21 צריך שוב ללמוד זאת. הלוואי שלפחות את הלקח הזה נלמד מהמלחמה באוקראינה: בהתחשב בטבע האדם, המלחמות ימשיכו ללוות אותנו. עד שיגיע המשיח, הן לא עומדות להיעלם. כדאי שנהיה מוכנים.
