ילדיי האהובים, חתניי וכלתי – רגע לפני תחילת קייטנת סבתא לשנת 2037, אני רוצה לבקש מכם מספר דברים בהתבסס על הניסיון שצברנו בשנים האחרונות. שימו לב, זה לא עומד להיות מכתב נעים, אז בבקשה כשאתם מתחילים לדון בכמה אני איומה, תעשו זאת בקבוצת הוואטסאפ הנכונה, כי כולנו זוכרים את ההודעה הבלתי נשכחת: נראה לי שוב אמא שכחה לקחת את הכדורים. מה שגרם לי לצאת מהקבוצה וכעבור חמש דקות לבקש מאבא להחזיר אותי לקבוצה רק כדי לכתוב לכולכם שנעלבתי ולצאת ממנה שוב.
1. תודה. נתחיל מהדבר המאוד בסיסי הזה. לקחתי לכם את הילדים לשלושה ימים. לקחתי, בואו, הודעתם לי כל אחד מתי הוא צריך אותי ואני התגייסתי בשמחה. שמחה רבה. שלושה ימים. בלי שנ"צ, שני לילות שאני לא ישנה בגלל הדריכות מהילדים. ואני רוצה לציין שוב, אני עושה זאת בשמחה. הפעלות נון־סטופ, ולחץ אדיר שהילדים לא ילכו לאיבוד ולא ייפלו. לקשור נכון את כיסאות הבטיחות, אני צועקת על סבא, כאילו חזרנו עשרים שנה אחורה. אני נפרדת מהנכדים אומנם בגעגוע, אבל גם בהקלה, ומתלבטת מה לעשות קודם. אם להתפרק ולהתאושש מההוריקן שעבר כאן או לשקם את הבית לקראת בואם של הנכדים הבאים. אני נשכבת על המיטה בבגדים ואז בדיוק אני נזכרת שבעצם ברח לילד בלילה וכדאי שנתחיל בזה שיש להחליף מצעים. אז מה אני רוצה להגיד, שחסרה לי הודעת התודה. סתם תודה. על ההשקעה שלי, על הזמן. על המאמץ. זה נעים, זה משמח. זה בעיקר מנומס.
אני יודעת שקשה לכם מאוד. גיהינום שלם עם הילדים הקטנים. אתם מספרים לי? אני עשיתי קריירה מלשתף את כלללל העולללםםםם עד כמה קשה לי
2. אפרופו נימוס. אני לא יודעת איפה בתורה כתוב שכשכמגיעים להורים בשבת, חלק מהמצוות זה לא לנקוף אצבע. מתיישבים כפרזיטים. ואני על הכול. עורכת שולחן, מחממת אוכל, מפנה. מארגנת. מוציאה בחמש לפנות בוקר את התינוק התורן, כדי לאפשר לכם לישון. על שנ"צ אין מה לדבר, כי שוב אני מנסה לפנק אתכם. ואני רוצה שוב לחדד את העניין. אני רוצה לפנק אתכם, מאוד. אבל תראו אותי, ולא חשוב אם זה בגלל הגיל שלי או כי התרגלתי לקצב מסוים. אפשר, אפשר להזיז את עכוזכם שאני ילדתי. אפשר לעזור לפנות, רעיון למשל – להציע לזרוק את הזבל.
3. תניחו לאח או האחות הרווקה. בחיי שנמאס לי שאתם רבים ומגעילים זה לזה. שנאתי את זה כשגרתם פה, ואני שונאת את זה כשאתם מבקרים פה. יש 200 כלים, הבדיחה שלך חתן יפה שלי: נו, שהרווקים יעשו, שיתרגלו, לא הייתה מצחיקה בפעם הראשונה, אבל צחקתי מנימוס כי רציתי שתתארסו, אבל סר חינה. זה שהרווקים הגיעו, זה קודם כול בשבילי, שתדעו. כולם מוכנים לכתוב דודה שרופהההההה ולוותר על אירוע מני ממטרה הממתין להם למשך 25 שעות. עד שהם הגיעו, אני לא מספיקה דקה איתם, והם נסים על נפשם שנייה לפני ההבדלה. אני רוצה שהם יבואו בשבת הבאה, וגם אתם. שתדעו. אז תפסיקו לסנג'ר.
4. כשאתם מעבירים ביקורת, עשו זאת בחמלה. אני לא סבתא מושלמת. אני יודעת. לפעמים אני אפילו מרימה את הקול. מה לעשות שכשאני רואה נכדה מציקה לאחת אחרת, זה שובר את ליבי. לא הבנתי מאיזו תמונת ילדות שגידלתי אתכם, ציפיתם שאהיה רק חיבוקים ושירי ערש. אין ספק שאני סבתא שנוזלת ונמסה מהם, אבל לפעמים אני משתמשת בכלים שיש לי, וכמו איתכם אני מוצאת שמסכים הם כלי חינוכי מושלם ומשמיעה להם את הקלאסיקה הנצחית: סבא? איפה אתה אתה פה? פה לא פה פה פה לא פה.
5. ולסיכום. אני יודעת שקשה לכם מאוד. גיהינום שלם עם הילדים הקטנים. אתם מספרים לי? אני עשיתי קריירה מלשתף את כלללל העולללםםםם עד כמה קשה לי. אתם לא ישנים, אתם עובדים כמו משוגעים. הריונות, לידות. עומס משוגע, והגיל שלכם והזוגיות. אני רוצה להקל עליכם. בממון, בנפש. אבל אני אחזור על מה שאמרתי וכתבתי כאמא ואני חוזרת עליו כסבתא. אני עושה מה שאני יכולה. למעשה אני עושה יותר ממה שאני יכולה. תהיו בני אדם, תהיו מה שגידלתי אתכם להיות. תסתכלו מדי פעם מתי זה יותר מדי. בלי פאסיב אגרסיב, בלי להגיד הכול בסדר כשלא. דברו בכבוד ותגידו תודה. ותזרקו את הזבל בחייאת. מה כבר ביקשתי.
