אז נסענו ללונדון, אנחנו וארבעת היורשים. בכניסה לטסקו, השופרסל של הלונדונים אם תרצו, גיליתי שאין קופות. לקח לי זמן לקלוט את המבטים החשדניים שהופנו אליי, כשהופעתי שם עם עגלת תינוק ריקה והתחלתי להעמיס. כמה היא אוכלת, הם בטח חשבו לעצמם בזמן שהעבירו איזה שניים־שלושה מוצרים בקופות העצמאיות. רק לכבודי פתחו קופה רגילה שלא הופעלה מאז ימי הבליץ.
לאחר מכן התחיל מצעד הבושה – כלומר הרגע שבו צעדתי עם העגלה ברחוב כשהיא מפוצצת במוצרי יסוד ונראיתי כמו אחרונת הקבצנים המקומיים. הייתי שם אמא לארבעה בשכונה חסרת ילדים. עולל אחד לא נצפה שם, ואם כן – הוא בטח של מהגרים. מבטי הרחמים שספגתי במצעד הזה סיפרו את סיפורה של אירופה הנכחדת. תצחקו חברים, חשבתי לעצמי. ניפגש אחרי הגמלאות, כשלא יהיה מי שיעבוד כדי לשלם לכם את הפנסיות.
החיים ללא תור
כתיירת, אני מבינה שיש דברים שמכניסים כסף למדינה ולכן צריך להמשיך אותם. אבל כשמאות אנשים מתקבצים רק כדי לראות חבורה של שומרים עם כובעי פרווה שחורים רוקעים ברגליהם בקצב אחיד ובפנים זועפות, את מתקשה להאמין שהטמבלים האלה ניהלו פעם את העולם. כמו כן, את תוהה מה יקרה אם מישהו אכן ינסה להתנקש במלכה, איך הם הולכים לרדוף אחריו עם הכובעים האלה?
לכן ההחלטה הטובה ביותר שעשינו הייתה לצאת מלונדון לגיחה בת שלושה ימים בניו פורסט. אין כמו לטייל באזור כפרי חף ממלכודות תיירים שהפלוס המשמעותי ביותר שלו הוא שלא פוגשים בו אף ישראלי.
והפלוס העוד יותר משמעותי שלו – אין בו תורים. לשום דבר ולאף מקום. הילדים שלי לא ידעו את נפשם מרוב תדהמה כשהגענו ללונה פארק המקומי וגילו שאפשר פשוט להיכנס לרכבת הרים בלי לדחוף ובלי מרפקים, בלי להתמודד עם האלה שנכנסים מתחת לברזלים כי אחותם מקדימה והיא שמרה להם. ואז זה הכה בי – ילדים ישראלים נולדים לתודעת עומס. מהרגע שהם עומדים על דעתם הם לומדים שהדרך לכל דבר כיפי בחיים עוברת בתורים צפופים ומיוזעים עד אימה ובבריונים שדוחפים אותם. כבר לא נותרה פיסת גן עדן טובה בארץ שאפשר להגיע אליה ופשוט להיכנס בלי להמתין. כל כך הרבה שנים אנחנו מנהלים את חיינו בתודעת "אין מקום, חייבים לתפוס", ופתאום, בסופשבוע אחד בבריטניה, גילינו שיש ילדים שחיים בקצב אחר לגמרי, והם פשוט עולים שוב ושוב על אותה רכבת הרים.
לפעמים חלומות מתגשמים
כבר ויתרנו על קולדפליי. ראינו את המחירים ועשינו אחורה פנה. אבל אחרי שפגשנו ברכבת משפחה ישראלית שבדיוק חזרה משם, שיחיה נזכר שאני חוגגת השנה 40 ואולי זה זמן טוב לסמן וי על החלום.
ההופעה באצטדיון וומבלי לא הייתה דומה לשום דבר שחוויתי קודם בחיי. לרגעים מסוימים ממש הרגשתי כמו במעמד של תפילת המונים. מהרגע שעוברים בשערי האצטדיון מרגישים שמישהו פה חשב על הכול. זה מתחיל מהצמידים שמחלקים בכניסה שמאירים לפי קצב השירים וממשיך במצלמות רחף ואפקטי וידאו מטורפים. אם פרדי מרקורי היה הראשון להבין שהקהל צריך חוויה אינטראקטיבית, כריס מרטין לוקח את זה לשיאים חדשים. הוא מדבר עם הקהל, לא שוכח להזכיר שכולם חלק מהמופע, גם אלו שיושבים בשורות הכי אחוריות. לא אחת הוא צועד דווקא לכיוון אזורי הישיבה הזולים ונתקע שם. הוא לא עולה שיכור לבמה. הוא נותן שעתיים של מופע. הוא לא שוכח להודות לכל מי שהשתתף בארגון עד אחרון המאבטחים. גם אחרי 26 שנה הוא לא מחפש קריירת סולו בלי הלהקה שלו. מרטין, בניגוד לאחרים, הוא אמן שמכבד את הקהל שלו. רק ככה ממלאים את וומבלי ערב אחרי ערב.
אבל הרגע הקסום ביותר התרחש דווקא בסוף המופע. אם חשבתי שזו לא חוכמה להיות אנגלים רגועים כשחיים בארץ מרווחת עם פחות ילדים, בוומבלי הוכח אחרת. מאה אלף איש פונו משם בסדר מופתי. כל יציע קיבל את המסלול שלו, וכולם התנקזו לתוך השדרה המובילה לתחנת האנדרגראונד. איש לא דחף ולא צייץ, גם לא כשכוחות המשטרה עצרו את התהלוכה בשל דיווחים על עומס בתחנת הרכבת. ואז, כשעמדנו וחיכינו, אחד השוטרים פשוט הצמיד את הנייד שלו למגפון והשמיע את wanderwall של אואזיס.
עמדנו שם בשדרה, עם מאה אלף בריטים, ושרנו את המילים תוך כדי המתנה. בכל פעם התחלף השיר וכולם חיכו בסקרנות להפתעות הפלייליסט של השוטר. והרגע הזה בדרך לרכבת התחתית כשכולם עמדו ושרו בביטחון גמור שתורם להגיע לרציף בוא יבוא – הרגע הזה כמעט גרם לי להתאהב באומה הבריטית כולה.
ואז נזכרתי במנדט.
rachelm@makorrishon.co.il
