תשמעו סיפור יפה, לפני כמה ימים הגעתי לארצות הברית של אמריקה, לטיול של שבועיים עם שיזינג והילדים, אייי אייי איייי אבינו שבשמיים איזה אושר! הפעם האחרונה שטסתי לחו"ל הייתה בפברואר אלפיים עשרים, חודש לפני המגפה, וכבר שנתיים וחצי שאני חולם לטייל עם המשפחה שלי בניו יורק, שזו העיר שאני הכי אוהב בעולם. אני יודע שזה לא מקורי לאהוב את ניו יורק, אבל מה אני אעשה, אני אוהב את ניו יורק, אני אוהב אותה כי אני יהודי, ואין מקום שבו אני מרגיש יותר יהודי מניו יורק. אחחחח, קשה לי להסביר את זה במילים.
התוכנית של הטיול שלנו היתה פשוטה. שלושה ימים בטבע המופלא של הצפון, ואז שמונה ימים בעיר, בסאבווי המטונף, ברחובות הגועשים, במוזיאונים הצפופים, בפארקים המתוקים. אייי איך אני אוהב את ניו יורק. כשנחתנו בשדה התעופה נסענו לדלפק השכרת הרכב כדי לקחת את האוטו שלנו ולהתחיל בטיול, אבל האישה שישבה מאחורי זגוגית הפלסטיק אמרה לי, באנגלית לא מובנת, אדוני, ההזמנה שלכם לשעה שמונה בבוקר, ועכשיו השעה שבע, אני לא יכולה להביא לך את הרכב שלך, ואני אמרתי לה, מה, אני אמור לחכות עכשיו שעה עם הילדים. והאישה אמרה, אדוני, אתה יכול לקבל את הרכב עכשיו, בתוספת תשלום של מאה דולר פלוס מיסים, ואני אמרתי לה, לכי תתקעוודי!!! סתם לא אמרתי לה את זה, חחחח, פשוט אמרתי לה, בסדר אני אחזור עוד שעה, וחשבתי לעצמי, איזה סיוט של מדינה, הכול פה כל כך טייט, כל כך מוקפד, זו המדינה עם הכי הרבה חופש בעולם, ובכל זאת, כולם כאן מתנהגים כאילו מישהו דורך להם על הצוואר.
בשעה שמונה ודקה הגענו לדלפק. האישה המגעילה הייתה פתאום מקסימה ואדיבה, היא טיפלה בנו במהירות וביעילות, וקראה לשני אנשי צוות באפודים זוהרים להוביל אותנו לרכב החדש שלנו. איך הכול מסודר בארצות הברית. משדה התעופה נסענו צפונה. הכבישים היו צפופים ומאורגנים. כשהגענו לאזור שבו טיילנו, שנקרא קאטסקילס, קפצנו למרכז המבקרים כדי לקבל המלצות על מסלולי טיול. האיש שקיבל את פנינו הסביר לנו בדיוק איפה ומתי מותר לטייל, ומה צריך להביא לכל טיול. הוא גם המליץ לי להוריד אפליקציה של מסלולי טיול, שתעזור לי להחליט איזה מסלול הכי מתאים לילדים בגילים שלנו. ככה זה באמריקה. הכול מאורגן, הכול מנוהל, הכול בשליטה.
בבוקר יום המחרת נסענו לטיול במפלי קאטסקילס, המסלול היה מסומן ומסודר. בכל כמה מטרים ראינו שלט שמסביר לאן צריך ללכת, וכמה מיילים נותרו עד המפלים. אפילו הטבע שלהם מסודר. כשיצאנו מהמסלול ראינו בכניסה למגרש החניה תור מטורף של מכוניות, וסדרן במדים חומים שמכוון את האנשים ומסביר להם איפה לחנות. בישראל כולם היו תוקעים את הרכב שלהם באמצע הכביש ויוצאים לטייל. אבל כאן, בארצות הברית, הכול מנוהל, הכול מתפקד, הכול בשליטה. איזה סיוט.
אחר כך קפצנו לשמורת טבע קטנה, עם אגם צלול ויפה. החנינו את האוטו בחניה המוסדרת, מצאנו פינה שקטה באגם וקפצנו למים עם הילדים. לא חלפו חמש דקות ופקח עם מבט עצבני ניגש אלינו, נזף בנו, ואמר לנו לצאת מהמים. יש מקום מסודר לרחצה, הוא אמר, והצביע על ריבוע קטנטן של מצופים, שהיה מלא במתרחצים. איזה סיוט, אמרתי לשיזינג. אפילו האגמים שלהם מאורגנים. עוד לא סגרנו עשרים וארבע שעות באמריקה, וכבר אני מרגיש שאין לי אוויר. איזו מדינה סיוט. איזו מדינה אינטנס. מרוב סדר, משמעת, חוקים ונהלים, אין לאנשים כאן חיים. איך אפשר לחיות ככה. אי אפשר לחיות ככה. השליטה האינסופית הזו, הקפדנית הזאת, בכל מקום, כל הזמן, הורסת, מאמללת וחונקת את החיים.
יצאנו משמורת הטבע ונסענו לאיזו מסעדה שמצאנו בגוגל. השלטים בשמורה הודיעו על מהירות מקסימלית של עשרים וארבעה קמ"ש, ואני נסעתי מהר יותר, כמובן. יש גבול לכל תעלול. ובאמת ברוך השם, תוך שלוש דקות הגיע רכב משטרה גדול ושחור, וצעק לי באנגלית מפחידה לעצור בצד הדרך. השוטר שיצא מהניידת ניגש אליי ואמר לי, אדוני, נסעת במהירות של שלושים וחמישה מייל לשעה, וכאן מותר חמישה עשר. ואני אמרתי לו שאני מצטער, ושהוא צודק. והגשתי לו את הרישיון שלי, ואת המסמכים של הרכב, ושנאתי את אמריקה בלב.
השוטר הלך לניידת, וחזר מהניידת, ואני הייתי כנוע וצייתן ושקט ומובס. כמו שאמריקה אוהבת. אחרי חמש דקות ארוכות ואיומות, השוטר ניגש אליי ואמר לי, אדוני, אני רואה שאתה כאן בחופשה עם הילדים, ואני לא רוצה להרוס לך את היום. הפעם אני מוותר לך, אבל אני מבקש ממך לשמור על החוקים ולנהוג בזהירות. ואני הבטתי בו במבט של תינוק מפוחד, ואמרתי לו, תודה רבה, אדוני, תודה, אני כל כך מעריך את זה, והשוטר אמר, האב א נייס דיי.
ואני חייכתי אליו, ושאלתי אותו, אדוני, אני יכול להגיד לך משהו קטן, והשוטר אמר, בטח, ואני אמרתי לו, תשמע, אני בארצות הברית יום וחצי, ובכל מקום שאליו אני מגיע, הכול כל כך מסודר ומאורגן וברור, וזה פשוט דבר מדהים! וגם זה שעצרת אותי כאן, על מהירות, בשמורת הטבע, זה גם חלק מזה. תבין, במדינה שבה אני חי, הכול כל כך מבולגן וכאוטי. וזה פשוט תענוג להסתובב במדינה כזו שהכול בה מנוהל. ככה אמרתי לו. והשוטר התרגש נורא, ואמר, תודה שאתה אומר את זה אדוני, לפעמים אנחנו שוכחים איזו מדינה מדהימה יש לנו. תודה שהזכרת לי את זה. ואני אמרתי לו תודה, ובלעתי את הרוק שלי, ונסעתי לדרכי, במהירות המותרת, במהירות המותרת! לאט ובזהירות. חחחחח שכוייח זה הסיפור.
