כמו רבים אחרים, כשהתאבלתי השבוע על הרב שלום כהן, התאבלתי שוב על הרב עובדיה יוסף זצ"ל, ההשוואה בלתי נמנעת, לכאורה.
זכרתי את יום השישי ההוא, כשעמדתי רועדת בתור הארוך, מחכה לשפוך לפניו את הצער הנורא שלי על ילדי החולה. שוב ושוב ניסחתי בראש מה אשאל ואיך, כך שאספיק בזמן הקצרצר הזה לומר את אשר על ליבי או ליתר דיוק את אשר על ליבו החולה כל כך של הבן שלי.
נכנסתי אליו ויכולתי רק לבכות. "מה קרה לה?" הוא שאל את העוזר שלו, ואני, בקול חנוק אמרתי משהו כמו: "הילד… הלב שבור… הרופאים אמרו שהוא לא…" חיכיתי שיאמר: "יהיה בסדר! אפילו חרב חדה" אבל הוא, שככל הנראה הבין שלא יהיה בסדר רק שאל ברוך: "יש לך עוד ילדים בבית?" ועניתי "כן". והוא הוסיף ושאל: "יש לך נחת מהם?" ועניתי "כן", ואז הוא בירך אותי ובירך אותם ובירך את כולם חוץ ממנו, וכך הוא ניחם אותי מראש, בילדיי הנותרים, האיש הגדול ההוא.
אצל הרב שלום כהן מעולם לא עמדתי בתור כדי לספר לו צער. מעולם לא קיבלתי את ברכתו. מעולם לא עמדתי בד' אמותיו ואיני יודעת כמה נשים זכו לכך, אבל הרב עובדיה זצ"ל הוא שאפשר לנו להכיל את הדמות הזו, דמות תלמיד חכם ספרדי מרוחק יותר ממה שהיינו רגילים (ובעיקר רגילות) לראות. אז נכון שהספרדיות המסורתית תדבר על "דתיות רכה" ו"הכלה", אבל בדיוק המושגים האלה הם שיחייבו אותנו להכיל גם את צורת החכם שגילם כל חייו הרב שלום כהן. כשביקש הרב עובדיה להחזיר עטרה ליושנה, הוא נתן מיניה וביה עטרה מחודשת גם לצדיקים שהיו העטרה ביושנה, בגרסתה הנוקשה, אם תרצו.
ספרדי לא חייב להיכנס עוד לשום סד של הגדרה שתהיה נוחה לכם להכלה, יאמר הרב עובדיה. הוא יופיע גם כך, בגרסה שהמכילים יקראו לה "אשכנזית", "נוקשה" או "מרוחקת מהעם שבשדות". גם זו ספרדיות, יאמר הרב עובדיה, והיא מפוארת לא פחות.
סבא שלי הגדול, הרב חיים שושנה זצ"ל, לא היה צדיק ספרדי נחמד. ידעתי שהוא צריך את שעות השקט שלו שבהן צריך לצעוד לידו על בהונות. שמעתי אותו לועג, במה שהיה נראה לי אז כחוסר רחמים, לעמי ארצות. כשהקלדתי את פירושיו לפיוטי הבקשות שקשקתי מפני האף והחימה שיתעוררו עליי אם אטעה ולו בטעות הקטנה ביותר. יראתי מפניו ואהבתי אותו כנפשי. גם זו מסורתיות ספרדית. אל תלמדו אותנו איך צריך תלמיד חכם ספרדי להתנהג. אל תכלאונו בשום כלוב.
השבוע, ג' אלול, מפציעה דמותו המופלאה של הצדיק הרב קוק זצ"ל. הוא זה שהגדיר צדיקים טהורים מיהם, ובעיקר, מי הם לא. "הצדיקים הטהורים", הוא יאמר בגאונות, "אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה, אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות, אלא מוסיפים חוכמה". מי שמכיר את מאהב השפה הזה, מבין מיד שאם הרב קוק יאמר "הצדיקים הטהורים", הוא לא מתפייט עכשיו. הוא רוצה ללמד אותנו על קיומו של זן אחר: צדיקים שאינם טהורים, או בשפה שהיינו מנסחים זאת היום: "הצדיקים הטהרנים".
הוא יביא שלושה דברים שאמורים להפריע לעובד ה' אמיתי: רשעה, כפירה וחושך. אלה לא מושגים שאפשר להכיל. אלה מושגים אבסולוטיים שכל פשרה בעניינם תגבה מאיתנו, כחברה, מחיר יקר מאוד. אבל, יאמר הרב קוק ברוחו הגדולה, לא פחות ממה שאוכלים הכפירה, החושך והרשעה בבשרה של חברה מתוקנת, תאכל בנו בכל פה – הקבילה.
הצדיקים הטהרנים, יִקבלו. הם יצביעו על מגרעות המציאות, מגרעות קיימות ומסוכנות. הצדיק הקובל יקבל תהודה אדירה. לעומתו, הצדיק הטהור יקבל על עצמו, במה שייראה לנו לפעמים כפרישות וסיגוף, עוד שעה שבה ילמד ויאיר את חושך העולם בתורה ובמעשים טובים.
במופע נדיר, נדרש הרב קוק זצ"ל בעדינות גדולה, לדמותו של חכם ספרדי שטרם פגש עד כה: חכם שבשעת השחיטה, רק בדק את הסכין ואת הריאה של הבהמה, אבל נמנע מפעולת השחיטה עצמה, במה שנתפס אצל אנשים כריחוק ואולי אפילו כהתנשאות. וכך כתב הרב קוק: "במערב, אין המנהג שהבודק הוא גם השוחט, אלא החכם, שנקרא אצלנו (האשכנזים) שוחט ובודק, בודק את הסכין ומוסר אותו לטבח שיודע הלכות שחיטה והוא שוחט. והחכם רק בודק ובזה תמה עבודתו. והאמת אגיד, שאצלי מוצא חן סדר כזה וזה נוטה יותר לרוח ישראל סבא. תלמיד חכם, איש רוחני ועם זה יעסוק בנטילת נשמתם של בעלי חיים? אין זה מסכים עם רגשי הלב הצלולים! המלומדים, בעלי הרגש והדעת, ראויים להיות פקידים (מופקדים) על שמירת התכונה, שלא תהיה המתת בעלי חיים ברבארית ושייכנס בכל עניין אכילת הבשר, אור אצילי שיוכל להבריק את העולם ובזה, אחינו אלה, (הספרדים), הרחוקים יותר מחיים קולטוריים מחודשים, עמד בם הדפוס של סדרי החיים הנכונים יותר ממה שהם עומדים בשלימות צביונם אצלנו". וואו.
הרב קוק, אוהב העם שבשדות, יצדיע גם לחכם הפרוש, שלא ממש בקי בהלכות תקשורת אבל בדיוק כך, מקשר אותנו לעולם אחר, העולם שמעבר.
והאמת וחכם שלום, אהבו.
