כמו שגר גורים נפחד שהוריו נעלמו ורעם הבחירות הרעישו, נפוצים נציגי “הימין האמיתי“ לכל עבר, מבוהלים וחסרי אונים. כמנהגה החדש של הפוליטיקה הישראלית־נורווגית, הם מספסרים בתקצוב התעמולה שלהם כח“כים לקניית שריונים או הקמת מסגרות חדשות ונואשות. כך מתרוצצים להם הח“כים הפסאודו־ימנים בניסיון אחרון לזכות בעוד מושב בכנסת, כס המנוחה והנחלה, שיפרנס את חסרי הביקוש עד שיישמע שוב רעם הבחירות הבא, ושוב יופצו אחוזי חרדה לכל עבר.
“המחנה הממלכתי“ של גנץ הפך לעיר המקלט הרשמית של הימנים לשעבר. ראשית הצטרפו נוטשי הליכוד. גדעון סער ויתר על מעמדו כמוביל רשימה, ונשרך אחריו זאב אלקין, ברשימתם השלישית תוך פחות משנתיים. נספחה אליהם כהרגלה גם יפעת שאשא־ביטון, בסיעתה הרביעית תוך שלוש שנים.
במהירות הבזק התברר, כפי שהיה קל לחזות, שמשקלה האלקטורלי של תקווה חדשה הוא אפס אם לא שלילי. הרשימה המשולבת הידרדרה בסקרים במהירות בדיוק לאותו מספר מנדטים שקיבל גנץ לפני שצירף את הפליטים על חשבון חברי סיעתו הממורמרים.
כעת הצטרפו אליהם גם פליטי “ימינה“, שירלי פינטו ומתן כהנא. לכהנא זו סיעה שלישית בארבע שנים – כעת הוא כבר לא “ימני“ אלא “ממלכתי“, שם הקוד החדש של הימין־לשעבר בשירות השמאל. פינטו, שימניותה תמיד נראתה כשמועה בלבד, עברה מסלול דומה.
חשבון הנפש הלאומי של מצביעי הציונות הדתית צריך להיות עמוק ומטלטל. אולי אף בשלה העת לכפור בצורך בייצוג הנבדל והמסוכסך למגזר?
כהנא ופינטו הם אי של יציבות לעומת יועז הנדל וצבי האוזר, שכעת מנסים לעבור את אחוז החסימה עם “הרוח הציונית“, במסגרתם החמישית בשלוש שנים וחצי. אחרי שהפכו לבלתי רצויים בכל הרשימות, הם הקימו אחת חדשה עם איילת שקד, היחידה הנואשת אפילו יותר מהם. שקד הייתה בעשור האחרון חברה בליכוד, הישראלים, הבית היהודי, הימין החדש, ימינה, וכעת, אחרי שימינה התפזרה לכל עבר, ב“הרוח הציונית“.
הפוליטיקה הישראלית הפכה עם הח“כים המתרוצצים הללו לחלולה כל כך, עד שהמצע של הרוח הציונית הוא הבטחת “אחדות“ שהמפלגה תכפה על רשימות אחרות. במילים אחרות, למפלגה אין אג’נדה לקדם מלבד הבטחה שתאלץ מפלגות אחרות לשבת יחד. שקד וחבריה – שעד כה, נאמר זאת בעדינות, לא הצטיינו במהימנותם – מתחייבים גם שלא יעשו דברים שהם עושים ממש תוך כדי שהם אומרים אותם, כמו לתת לשמאל את השלטון או לשבת עם רע“מ. לפחות כרגע הסקרים מראים שאין בנמצא ארבעה מנדטים תמהוניים מספיק כדי לקנות – שוב – את הסחורה המשומשת הזו.
קהל היעד של הרוח הציונית כפול: הפסאודו־ימין ה“ממלכתי“ והציונות הדתית, שבעבר הלא רחוק העריצה את שקד והריצה אותה כנציגתה העיקרית. אך מה קורה בינתיים בפוליטיקה הסרוגה?
בין הנהג לנוסע
לעת עתה דומה שסמוטריץ’ ובן־גביר ירוצו בנפרד. כשלעצמו הפיצול הזה איננו חדשות מרעישות. המאפיין המרכזי של הציונות הדתית הוא הפיצול לסיעות, לעיתים קרובות תוך זריקת מנדטים יקרים מפז לפח האשפה של ההיסטוריה האלקטורלית בימין.
ובכל זאת, משהו קרה מאז שבנט כבש בסערה את המגזר – ואז השאיר אותו בחורבות. למשל, תופעה מעניינת חדשה: הנהגת הציונות הדתית היום מורכבת מאנשים שלרובם אין שירות צבאי משמעותי, או במילים אחרות, “ג’ובניקים“. אחת הגאוות הגדולות של המגזר הסרוג הוא השירות הצבאי, ואכן זו גאווה מוצדקת (שעזרה בזמנו לבנט). העובדה שכיום שירות שכזה לא מאפיין את מנהיגי הציבור במגזר, עשויה להעיד על שינוי מגמה מצער.
ומה בנוגע לשני מנהיגי הרשימות? ובכן, יסלחו לי קוראיי על כמה אמירות קשות. בן־גביר, לאורך כל השנים, הוא פרובוקטור מקצועי ותו לא. תהילתו על עימותי תגרנות מצולמים שבהם הוא מתפרע, צועק ונדחף ואף שולף אקדח. אין לו עשייה משמעותית או סימני הנהגה לאומית, והאידאולוגיה שלו כנראה קיצונית ביותר.
גם ההתמתנות לכאורה של סמוטריץ’ – שכמו בן־גביר טוען ל“התבגרות“ – לא משכנעת. החדשות הטובות שבקיצוניותו הן שמבחינה אידאולוגית מובטח שהוא לא יערוק לשמאל כמעשה בנט, שקד, הנדל, כהנא וסער. החדשות הרעות הן שהתנהגותו הפוליטית של סמוטריץ’ היא חיקוי מובהק של מורו ורבו בפוליטיקה, נפתלי בנט.
האסטרטגיה הפוליטית של בנט התבססה על שני אדנים. ראשית, לזרוע בימין ריב ומדון, ואז לבכות על המריבות והמדנים כקורבנם התמים. שנית, בנט ניסה להצטייר כמנהיג שעוסק בסוגיות לאומיות, בעוד הוא נשען בפועל על תמיכה מגזרית. כך הוא מימש את פנטזיות ההנהגה הלאומית של המגזר, תוך שהוא משרת את האינטרסים הלא־לאומיים שלו.
סמוטריץ’ אימץ את השיטה. גם הוא תוקף בשצף קצף ומטיח סביב האשמות שבהן הוא תמיד קורבן צדיק של קנוניה, וגם הוא מנסה להצטייר כמוביל מפלגה עם אג’נדה לאומית, שמאחוריה מסתתרים האינטרסים המגזריים הידועים.
בפועל יש ספק גדול אם בן־גביר הקיצוני יכול להיות שותף אפילו בממשלת ימין. וכן, יש ספק בנוגע ליציבות הפוליטית של סמוטריץ’ כשותף, בשל חיקוי טקטיקות בנט. שורש הבעיה נעוץ בכך שבנט שכנע את הציונות הדתית שמפלגותיו מתחרות על הנהגה לאומית, אף שלרוב הן קטנות אף מהמפלגות החרדיות. ההיבריס הזה של בנט הפך אותו לשותף לא אמין ולמערער תמידי של הקואליציה הימנית – וסמוטריץ’ משדר על אותו גל.
בתנאים האלה, גם אם ינצח הימין בבחירות, הייצוג הפוליטי של הציונות הדתית עשוי להיות לרועץ לקואליציה. כשהנוסע מתעקש לריב עם הנהג על ההגה, התאונה היא עניין של זמן. זו האמת המרה: בנט הפך את הציונות הדתית לנטל אלקטורלי ופוליטי בגוש הימין. לא רק שנציגיה כשלו בתפקידיהם הבכירים (בנט בחינוך ושקד במשפטים), הם חיבלו במאמצי אחרים. היזכרו למשל בהדלפות מהקבינט, בשקרים שסיפר בנט למבקר המדינה על צוק איתן, בהתנהלות בנט ושקד בקורונה, בהתייצבותם לצד התאגיד, ועוד.
חשבון הנפש הלאומי של מצביעי הציונות הדתית, בעקבות החורבן הלאומי שהותירו בנט ושותפיו, ולנוכח היציבות הפוליטית שמפגין הליכוד – שברשימתו ממילא סרוגים רבים – צריך להיות עמוק ומטלטל. אולי אף, שומו שמיים, בשלה העת לכפור בצורך בייצוג הנבדל והמסוכסך למגזר? כדי להאמין בזה צריך כנראה אמונה גדולה.
