לפני כמה שבועות כתבתי פה על המאבק בין משה סעדה לשי ניצן סביב פרשת אבו־אלקיעאן. הפרשה הזו, שהפכה למגה אירוע פוליטי שהתנקזו אליו אינטרסים מכל הכיוונים, זוהמה לרמה שקשה לנקות את רעשי הרקע, לחזור אל העובדות ולהבין מה באמת קרה.
זה הזמן להודות שגם אני התבוננתי בפרשייה דרך הפילטר העכור, וסיקרתי אותה מבעד לעיניהם של הפוליטיקאים והפרקליטים הבכירים הניצים. אבל בינתיים קרה משהו. שתי נשותיו ועשרות ילדיו של אבו־אלקיעאן הגישו תביעת נזיקין נגד המדינה, התיק הגיע לטיפולו של עו"ד אריאל אררט מהמחלקה האזרחית בפמת"א (פרקליטות מחוז תל־אביב), והלה החליט לפתוח הכול ולחקור את האירוע מאפס. כתב ההגנה שהגישה פמת"א והתצהירים שנלוו אליו, מפרקים את האירוע דקה אחרי דקה ומאירים את הלילה ההוא באור חדש.
בשורה התחתונה: בפמת"א משוכנעים שיעקוב אבו־אלקיעאן פעל כמחבל ושהשוטרים שירו בו פעלו כדין. בפרקליטות מזכירים שהאירוע כולו ארך 18 שניות, וכשבוחנים אותו בתביעה אזרחית השאלה פשוטה מאוד: מה חשבו השוטרים בשעת מעשה, והאם תגובותיהם לאיום שנשקף ממעשיו של אבו־אלקיעאן היו הכרחיות? כפי שנראה בהמשך, לפרקליטות יש תשובות חד־משמעיות לשאלות הללו.
כזכור, אלה היו ימי השיא של תקופת "טרור הבודדים". כשבוע לפני האירוע נדרסו ארבעה חיילים בפיגוע בארמון־הנציב. המשטרה נערכה בכוחות מתוגברים סמוך למאחז הבדואי אום אל־חיראן, כדי לאבטח פעולת הריסה של בנייה בלתי חוקית. חלק מהשוטרים היו ממתפ"א (מנהלת תיאום פעולות אכיפה, שהוקמה עבור המקרים הללו), ועימם נמנה ארז לוי ז"ל. לאחר שמשא ומתן מקדים מול תושבי המאחז הבלתי חוקי נכשל, החליטה המשטרה לבצע את הפינוי בלילה. בפרקליטות מיקמו את כל העדויות על ציר הזמן ובחנו אותן לאור סרטון האירוע, כפי שנקלט מהמצלמה התרמית של המסוק המשטרתי.
בפרקליטות משוכנעים שאבו־אלקיעאן לא איבד שליטה. השבירה ימינה והזגזוג ברכב מעידים על פעולות מכוונות. הממצאים מתאימים לדפוס פיגועי הבודדים, שרווח באותה תקופה
השוטרים נתקלו בהתנגדות כבר בכניסתם למתחם. חלקם התעכבו כדי להדוף את המתפרעים, ואחרים החלו לטפס בשביל המוביל אל המבנה המיועד להריסה. כמה שוטרים העידו שזיהו את הג'יפ של אבו־אלקיעאן מסתובב קודם בין הכוחות, והם משוכנעים שהאיש זיהה את השוטרים וידע על קיומם.
הכוח התקדם במרווחים, ובשלב מסוים אורות הג'יפ נדלקו והוא פתח בנסיעה בירידה לכיוון הכוח. השוטר הראשון הבהב לג'יפ בתנועה המורה לו לעצור. על פי עדותו, בלילה החשוך לא ייתכן שהנהג לא ראה את תנועות הפנס הבוהק. הג'יפ לא עצר והמשיך לנסוע ליד השוטר. השוטר הלם בקת נשקו על הכנף האחורית של הרכב, אולם גם פעולה זו לא גרמה לו לעצור. השוטר השני הבהב גם הוא בפנס, והג'יפ חלף במהירות גם על פניו.
השוטר השלישי כבר השתכנע שזהו פיגוע דריסה, וירה לעבר גלגלי הרכב. אחד הכדורים פגע כנראה בברכו של אבו־אלקיעאן, ובפרקליטות טוענים שגרסת השוטר הייתה עקבית לאורך כל החקירות. הרכב חלף גם על פניו ופנה בחדות ימינה, אל תוך קבוצת שוטרים שעמדה במורד. הוא פגע בעוצמה בשוטר ארז לוי ז"ל, וזה עף באוויר והתרסק. שוטר נוסף, שנפצע קשה גם הוא, העיד שהרכב דהר מולו ישירות ופגע בו חזיתית.
שוטר רביעי, שראה את הפגיעה בלוי, דרך את הנשק וירה לאזור הכתף של אבו־אלקיעאן. עדותו מתאימה לממצאי הדו"ח הפתולוגי, שקבע כי אבו־אלקיעאן נהרג מקריעת הווריד האקסילרי הגדול הסמוך לכתף.
גם בשלב זה הרכב לא עצר. הוא חצה את התעלה והמשיך בנסיעת זיגזג ובתנועות הגה חדות, עד שניידת משטרה עצרה אותו בנגיחה. באותו רגע כמה שוטרים חשבו שמדובר בפיגוע ירי ולא בפיגוע דריסה. הם צעקו "היפוך קערה" (קריאה המציינת מעבר מפעילות שיטור ללוחמה) וירו כדורים נוספים, אך אלו לא פגעו באיש.
משפחת המנוח טענה גם שאבו־אלקיעאן הופקר. בפועל אחד השוטרים הוציא אותו מהרכב וקרא לחבלן ש"יזכה" אותו מחשד למטען חבלה, בהתאם לנוהל בפיגועים, כדי שרופאה שליוותה את הכוח תוכל לגשת אליו.
מהתצהיר של רופאת הטראומה שהגיעה לזירה עולה סיפור מעניין. היא עלתה ארצה מרוסיה עם אחיה, רופא טראומה גם הוא. האח נהרג במלחמת לבנון השנייה, כאשר רץ לטפל בפצועים בראש כוח של גולני שנתקל במחבלים בכפר מרכבה. החיפזון במקרה ההוא היה בעוכריו. הרופאה ניגשה לארז לוי, בדקה אותו וקבעה את מותו, טיפלה בשוטר השני שנפצע, וניגשה לאבו־אלקיעאן לאחר שחבלן "זיכה" אותו. הדבר לקח זמן, אולם היא פעלה על פי הנהלים, שבזיכרון המשפחתי שלה אפשר לומר שהם נכתבו בדם. אי אפשר לטעון כלפיה דבר. כך או כך, מבחינה רפואית לא היה שום סיכוי להציל את אבו־אלקיעאן. פגיעה בווריד האקסילרי מובילה למוות ודאי תוך רבע שעה, שכן אין לפרמדיק אפשרות לעצור דימום כזה בתנאי שטח. לכן אין קשר סיבתי בין מועד הגעת הרופאה לנהג, לעצם מותו.
בפרקליטות מתייחסים למזכר שכתבו אנשי השב"כ, שבו נטען כי האירוע לא היה פח"עי. הם מפנים לדבריו של השופט יצחק עמית כי "מדובר באינדיקציה בודדת שאין לה תימוכין בחומר הראיות", וכי אין במזכר הזה כדי לקעקע את אמינות עדויות השוטרים.
בפרקליטות משוכנעים שאבו־אלקיעאן לא איבד שליטה. השבירה ימינה והזגזוג ברכב מעידים על פעולות מכוונות. גם מחשב הרכב מלמד שבאותן שניות הנהג לחץ בחזקה על דוושות הגז והברקס לסירוגין. כל אלה מתאימים לדפוס פיגועי הבודדים, שבו אדם מחליט לבצע פיגוע ללא תכנון מראש. עוד טוענים בפרקליטות שאם היה להם בדל של ספק שאבו־אלקיעאן איבד שליטה, הם היו מציעים למדינה לפצות את משפחת המנוח ולא להתעקש על ניהול הליך הוכחות מלא.
כזכור, באירוע הקשה הזה האינטרסים הפוליטיים של הימין והשמאל התהפכו באופן מוזר. רוני אלשיך טען שאבו־אלקיעאן היה מפגע, שי ניצן תמך בשוטרים ולא הכריע בשאלה אם היה זה פיגוע. מנגד, ראשי מח"ש ובנימין נתניהו תקפו את ניצן ואלשיך וטענו שאבו־אלקיעאן היה חף מפשע. הכול הפך לחלק מהמרק הסמיך והדביק של מחנות רק־ביבי ורק־לא־ביבי.
הפרקליטות מייצגת את המדינה בתיק ועמדתה עוד תיבחן לעומק בחקירות נגדיות בבית המשפט, אבל את הלקח התקשורתי אני מנסח לעצמי כבר בשלב הזה: הערבוב בין משפט לפוליטיקה הוא הרסני כשלעצמו. במקרים מהסוג הזה רצוי להניח בצד את כל השיקולים הפוליטיים ולהיצמד רק לעובדות.
החלש לא תמיד צודק
"ההחלטה לומר 'אני מאמינה לך', כמו כל החלטה מוסרית, מתקבלת בחושך. באור יום ההכרעה ברורה. השאלה היא איך ננקוט עמדה בשעות החשוכות של הלילה. והנה המחשבות שלי: בעולם של קונפליקטים מוסריים אין אופציה לחכות לבירור האמת. אני לא שופטת, אני חברת קהילה, וכל בחירה לא לתמוך בנפגעת היא בחירה לתמוך בפוגע. מטפלות פמיניסטיות כבר קבעו שאין א.נשים אובייקטיביים. כל אחד ואחת נמצאת באחד משלוש העמדות: נפגעת/ פוגעת/ עדה. העומדת מהצד וממתינה להכרעת בית המשפט (שכנראה לעולם לא תגיע), היא עדה שבחרה צד. אין לך איך לחמוק מהכרעה. זו אשליה מוסרית מסוכנת".
את הטקסט המדהים הזה, המבטא בעיניי השחתה מוסרית חמורה ומדאיגה, כתבה בפייסבוק רוחמה וייס, המזהה עצמה כרפורמית, ומלמדת יהדות במסגרות כמו מכון שכטר, הישיבה החילונית ובית המדרש קולות. היא מפורסמת כיום בעיקר בשל טוריה הפרובוקטיביים על פרשת השבוע באתר ynet. חייזר המגיע מכוכב אחר ומכיר את היהדות הרבנית־הלכתית רק בתיווכם, עשוי לתמוך בכליאת הרבנים והוצאת ההלכה היהודית אל מחוץ לחוק. לא הייתי נזקק לדבריה אלמלא הייתה נחשבת היום לקול "אמיץ", "פורץ דרך", ש"הולך נגד הזרם", גם בקרב חוגים אורתודוקסים ליברליים מסוימים.
הנה הרקע לטקסט, בעבוד מי שלא שהה בארץ בשבועיים האחרונים: תושבת קריית־ארבע פתחה פרופיל פייסבוק ובו טענה שרב בכיר פגע בה מינית כילדה, לפני כשלושה עשורים. הפוסט שכתבה עורר כצפוי רעש רב ברשתות החברתיות, אולם עד כה הוא לא התפתח מעבר לכך, בעיקר משום שהוא מנוסח כמו קיר טיפוס חלקלק המשוח בשמן: אין בו גרסה מפורטת, אפילו לא סיפור כללי. רק מעין כותרת, וגם היא אמורפית למדי. ניסיון העבר מלמד שלעיתים גם פרסומים לא בשלים מהסוג הזה מועילים: אם הנִילון הוא שור מועד, ההצפה גורמת למתלוננות אחרות לאזור אומץ ולספר את סיפורן.
מה נשאר לציבור הרחב לעשות? להמתין ולייחל שהאמת תתברר. תקופת ההמתנה קשה לבעלי פתיל קצר ועצבים רגישים, אבל הצדק דורש זמן.
הזמן איננו מפלטו של הנבל. הוא ההבדל שבין אינקוויזיציה למשפט צדק. קחו למשל את פרשיות שיינברג וחיים ולדר – הזמן שחלף מרגע הפרסום הראשוני אפשר לאינפורמציה נוספת לצוף, וביסס את האישומים נגד הנילונים עד לרמה של נעילת בריח. אותן פרשות גם לא הגיעו לעולם דרך פוסט בודד בפייסבוק, אלא באמצעות תחקיר עיתונאי (בפרשת ולדר) או בירור אצל הרב שמואל אליהו (במקרה של שיינברג), שהתבססו שניהם על כמה מקרים ותלונות.
אבל לרוחמה וייס אין זמן. היא רוצה את הדם טרי, ניגר וחם. וייס דורשת הכרעה עכשיו, ואת השרץ המוסרי הזה היא מנסה להכשיר באמצעות עטיית נוצות פסאודו־פמיניסטיות. הטקסט שלה, צריך להגיד את זה ברור, הוא לא רק ההפך מהמוסר היהודי, אלא מנוגד גם למוסר הדמוקרטי־ליברלי. במוסר היהודי אדם נברא בצלם א־לוהים, ויש לו זכויות טבעיות שהבורא נתן לו. אם הוא עומד למשפט, הוא זכאי למשפט צדק. הצדק מתבטא בערכאה שיפוטית הבוחנת את הראיות בקפידה. חז"ל הגמישו את דיני הראיות כשמדובר בפשעים שמטבע הדברים נעשים בסתר, אבל עדיין עמדו על דרישת בירור האמת.
אי אפשר לדמיין את שיטות המשפט המודרני המובילות בעולם היום, בלי העקרונות האלמותיים שירשו מהמשפט העברי. המשפט העברי חידש את עקרון האחריות האישית, שלפיו אדם יישא בחטאו שלו בלבד ("לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת, אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ"). הוא חידש גם את חזקת החפות, הקובעת שכל חשוד או נאשם זכאי הוא וחף מפשע, כל עוד לא הוכחה אשמתו ("עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת לֹא יוּמַת עַל פִּי עֵד אֶחָד"; ראו גם ספר המצוות לרמב"ם, לא־תעשה ר"צ).
במקרים של תלונות עמומות ויחידניות, אין ברירה אלא להמתין ולייחל שהאמת תתברר. תקופת ההמתנה קשה לבעלי פתיל קצר ועצבים רגישים, אבל הצדק דורש זמן
על פי ההלכה היהודית, הדיין נדרש לאזן בין ערכים מתנגשים: בין האינטרס החברתי בהצלת עשוק מיד עושקו, בירור האמת ומיצוי הדין, ובין חזקת החפות וזכויות הנאשם, שגם הוא נברא בצלם א־לוהים.
הטקסט המרקסיסטי של וייס הוא בדיוק ההפך מכל זה, וכדי להרחיב את ההקשר האינטלקטואלי מומלץ לקרוא את "הטיהורים הסטליניסטיים" המופתי והמצמרר של ד"ר יגאל חלפין (בהוצאת רסלינג). הדמיון בחשיבה המרקסיסטית מרתק: בשניהם המציאות נבחנת מבעד לפריזמה אידיאולוגית אחת ויחידה – מלחמת המעמדות. שם היו אלו הפועלים נגד בעלי ההון, וכאן אלו "הנפגעות" מול "הפוגעים". וייס אינה כותבת במפורש שהמעמדות הנלחמים פה הם הנשים והגברים, אך נותנת מספיק רמזים כדי להשלים את החסר. ה"נפגעת" בטקסט של וייס היא לא מתלוננת ספציפית שצריך לברר את טענתה בהליך סדור, אלא חלק מ"קבוצה". אנחנו, ה"קהילה", צריכים להכריע בדחיפות ו"לבחור" בין "הקבוצה" של הנפגעת, ובין "הפוגע", שהוא חלק מקבוצה אחרת. ההכרעה בין הקבוצות היא הכרעה אפריורית בין טוב לרע, אין צורך בכלל בבירורים ובעובדות.
כמו במלחמת המעמדות, גם במלחמת המינים אין משמעות לפרטים, אלא רק לצדק הקוסמי שיוכרע באמצעות מהפכה אלימה שבה כוחות האור יכניעו את כוחות החושך. חלפין מתאר כיצד בתקופת הטיהורים הגדולה המוני חברי המפלגה הקומוניסטית הודו בפשעים שלא ביצעו, כיצד התפתח "שיח חסלני המקדש הנדסה חברתית, טיהור ונקמה מעמדית". חברי המפלגה שהודו בפשעים שלא ביצעו השתכנעו שהם לא פרטים אלא חלק מקבוצה גדולה, ושבשל כוח גדול וחזק מהם הם כבר לא שייכים לבני האור אלא לבני החושך: "האלימות הסטליניסטית הייתה ייחודית מעצם העובדה שהיא הופנתה פנימה. המפלגה פנתה נגד החברה והאדם פנה נגד עצמו, מעצם העובדה שהיא הניחה את קיומה של נפש מושחתת וחסרת תקנה, זו שיודעת מהו הטוב אך אינה רוצה בו; נפש שהייתה רעה מאז ומעולם, שיש להשמידה כדי שהמהפכה תגיע לסיומה המיוחל".
הטקסט של וייס לא הגיע לטמפרטורה הזו, אבל העדשות שדרכן היא מתבוננת על המציאות דומות מאוד: אנחנו לא בוחנים את מעשיו של הנילון עצמו, אלא שופטים אותו לפי מאפיינים של קבוצת ההשתייכות הממשית או המדומיינת שלו. זוהי תמונת ראי מדוייקת לעוול ההיסטורי שיצרה הפטריארכיה לאורך שנים. אותו עיוות, רק הפוך.
הנה המחשה מהמשך הפוסט שלה: "'אני מאמינה לך' היא לא עמדה משפטית, אלא מוסרית. קהלת מלמדנו 'והא־להים יבקש את נרדף', ועלינו ללכת בדרכיו. את המטבעות המוסריים שלי אני שמה בצד החלש, הלא מאותרג, בצד שיש לו מה להפסיד, בצד שקובל על עוולה. ומה אם טעיתי? תמיד ישנה אפשרות שטעיתי, אבל עם השנים והמאבקים אני לומדת לזהות איפה גר הסבל, לאן פונות רוחות ההשמצה ואיפה נמצאים המחירים. שם אני צריכה לעמוד".
את התיאוריה המרקסיסטית אנחנו מכירים גם משיח הנכּבה הפלסטיני. גם הם מנסים לשכנע את העולם שהם צודקים רק מפני שהם חלשים, ולמי אכפת שהם מפעילים טרור רצחני ויורים טילים על נשים וילדים. האמת היא שלא רוחמה וייס, לא הפלסטינים ולא מרקס חידשו את התיאוריה שלפיה החלש הוא הצודק רק בשל היותו חלש. התיאוריה הזו רשומה על שם ישו ב"דרשה על ההר". לדבריו, א־לוהים נמצא בצד של החלשים ורק להם מלכות השמיים.
אבל חברה מוסרית ורציונלית יודעת שאין שום קשר בין עוצמה או חולשה לצדק מוסרי: החלש יכול להיות רשע והחזק יכול להיות צדיק, והנביא יחזקאל הזהיר שגם אדם צדיק יכול להפוך לרשע ולהפך. כל אדם לגופו וכל מקרה לגופו. זוהי אקסיומה מרכזית במוסר העברי, שעל בסיסו ציוותה התורה "לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל, בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ". נסיבות כמו "דל" או "גדול" אינן רלוונטיות לדיון. החרה־החזיק אחריה המשפט המערבי המודרני, שאוסר על התביעה להביא ראיות מהביוגרפיה של הנאשם לפני הכרעת הדין. החשיבה המרקסיסטית מפתה אותנו בצדק ויזואלי מהיר, אבל המחיר שלה, כפי שמלמדת ההיסטוריה, הוא חורבן חברתי איום.
