"ברחוב הרב קוק אני עולה בלי האיש הטוב הזה. שטריימל שחבש לתפילה, צילינדר משי שחבש לשלטון, מועפים ברוח המתים מעלי, צפים על פני המים של חלומותיי", כך כתב המשורר יהודה עמיחי. הראי"ה – הרב אברהם יצחק הכהן קוק (1935-1865), היה אחד מגדולי המחשבה בעולם היהודי במאה העשרים. קשה להפריז בחשיבות השפעתו, גם בימינו אנו. אחת הראיות לכך, היא העובדה שכתביו ממשיכים להיות רבי-מכר, ישנם אין-ספור ספרים ודוקטורטים שנכתבו אודותיו, ומעבר לכך – רבים האנשים ובתי-המדרש המתיימרים להיות ממשיכי דרכו, לעיתים תוך כדי מחלוקת עזה ומיותרת אחד עם השני.
כמזיגה ייחודית של שושלות מתנגדים וחסידים, משנתו רצופה בחוכמת הקבלה, מקורות חז"ליים ותנ"כיים, הלכה, גמרא, דרש וסוד. מוטיב חוזר השוזר את רעיונותיו הוא האחדות ושאיפת ההשתלמות. לטענתו: "לא שלילה יולידו שני כוחות המתנגדים בהיפגשם, כי אם 'כוח חיובי מחודש' […] 'אלו ואלו דברי אלוהים חיים', זהו החותם הגדול של אחדות המחשבה".
הרב קוק כתב מתוך התפרצות רוחנית, ולרוב עשה זאת באופן "שיטתי". לדבריו: "בלא מעצור אני צריך לחשוב […] איני מקפיד איך יעלו הדברים". לעיתים רבות, פסקאותיו נקראות כמזמור ושיר המאפיינים ספרות גבוהה, מלאת רגש ועוצמה. בין השאר, השתמש הרב קוק במושגים מוסיקליים על מנת לתאר את מחשבותיו: "הרמוניה", "דיסהרמוניה", "מנגינה", "צליל הקול האידאלי", "אקורדים של המוסיקה הקדושה" ועוד. לדידו: "כל מצווה וכל הלכה יש לה תכונה מוסיקלית מיוחדת", ו"הנשמה הרי היא שרה תמיד".
פסיכולוגיה היא כלי לבירור רוחני
בין השורות, כוללת משנתו תובנות פסיכולוגיות עמוקות, אשר הולכות ומקבלות תהודה בעיקר בשנים האחרונות. את גישתו לעניין תורת הנפש, ניתן לכנות "פסיכו-קבלית". הרב קוק ביקש לשלב עקרונות פסיכולוגיים יחד עם רעיונות יהודיים ובפרט קבליים. כפי שכתב עליו הסופר הלל צייטלין: "גילה מרן הראי"ה […] את הפסיכולוגיה הציבורית-לאומית של הקבלה ואת מהלך בירורם של העולמות כולם מתוך חוק ההתפתחות". כמי שהיה פתוח לעולם הפילוסופיה והמדע, והכיר היטב את עולם הרוח והספרות, העריך הרב קוק גם את עולם הפסיכולוגיה, וראה בו כלי לבירור רוחני. לדבריו: "מבוא גדול יש לפסיכולוגיה הפרטית, וכן הכללית, הלאומית והאנושית, עם דרכי ההסברה של אורחות התורה והעבודה […] אנו צריכים להיכנס במעמקי חכמת הנפש".
אומנם, הרב קוק כמעט ולא עשה שימוש בטרמינולוגיה מקצועית, אך הוא בהחלט התייחס ועסק בסוגיות פסיכולוגיות עמוקות. בדומה ליהודי אחר בן זמנו, אבי הפסיכואנליזה – זיגמונד פרויד (1939-1856), חקר הוא אחר המקורות הנפשיים המודעים ובעיקר הלא-מודעים. הרב קוק הכיר בקושי האינהרנטי הקיים בחישוף המאוויים הפנימיים של האדם. לדבריו: "האדם אינו יודע כלל כל חלקי נפשו ופנימיותיהם המסתתרים"; "האופי העצמי אי אפשר לשום אדם לדעת, אפילו של עצמו […] ידיעתנו בזה תלויה היא על בלימה".
למרות הקשיים בהבנת פנימיות האדם, ראה בכך הרב קוק משימה קיומית לכל אחד: "צריכים להגיע עד עומק החיזיון במקורו הפסיכי"; "הכישרון היותר נכבד הוא החידור אל עומק עצמיותנו". הבנת הלא-מודע נתפסת אצל הרב קוק לא רק כהישג פסיכולוגי, אלא בעיקר כפריצת צוהר אל עבר שורש הנשמה, בניסיון לגעת בחלק האלוקי המצוי ביסודו של האדם. על כן הציב הרב קוק אתגר רוחני לקוראיו: "בררו לעצמכם את עומק גודל הווייתכם".
מכאן אנו מגיעים לרעיון מרכזי ואופטימי במשנת הרב קוק. "הפילוסופים", כתב הסופר ז'וזה סאראמאגו, "תמיד נחלקים בין פסימיסטים לבין אופטימיסטים, אלה חמוצי פנים, אלה חייכנים". אל מול גישתו של הפילוסוף תומאס הובס (1679-1588), הטוענת כי במצב הטבע ישנה "מלחמת הכל בכל" והאדם רע ביסודו, מציב הרב קוק אלטרנטיבה המאמינה באדם. בדומה לרישא של אמירתו המפורסמת של הפילוסוף ז'אן ז'אק רוסו (1778-1712): "הכל טוב כשהוא יוצא מיד יוצר הדברים, והכל מושחת בידי אדם", טוען הרב קוק, כי בשורש האדם והמציאות "ישנו הכרח של הטוב המוחלט". הבריאה כולה, על כל פרטיה, כך הוא סבור, שואפת לטוב – "עצמות החפץ של היות טוב לכל". הרב קוק אינו מתכחש לאפשרות הרוע האנושי, הוא ראה מקרוב את זוועות מלחמת העולם הראשונה. אך לטענתו, אין המדובר ברוע המאפיין את האדם, או כזה השולט באורחותיו באופן מוחלט: "גם אם נחליט שהאדם הוא רע […] הלא הוא מוצא בקרבו חפץ להיות טוב". לגישתו, לאדם ישנה נטייה מולדת דווקא אל הטוב ואל היושר. האדם מטבעו שואף להשתפר, והעולם כולו נמצא במגמת "התעלות בלתי פוסקת". גישה שכזו מאפשרת אופק של תקווה, לאדם הפרטי, לקהילה ולאנושות כולה.
לאור גישתו הייחודית ומלאת האמפתיה, הוא בחר לבחון סוגיות חברתיות ורוחניות מפרספקטיבה שונה. הרב קוק ביקש למצוא נקודה של אור גם בחושך. ובפרט, הוא התייחס לדעות השונות משלו באופן מעורר השתאות: "צריכים אנו שלא להיות מכורים בידי רגשותינו ולדעת תמיד, שגם לרגשות ההפוכים משלנו יש מקום רחב בעולם"; "על כן עבודתנו היא למצוא את ניצוצי האורה שבכל שיטה, אפילו המהרסת".
הרב קוק היה ער לצרכים האקזיסטנציאליים של דורו – דור החלוצים העבריים. את נטישת הדת ואת תנועת החילון בתקופתו, הוא ראה באור אחר: "מוזר הוא הדור הזה, שובב הוא, פראי הוא אבל גם נעלה ונשא". הוא זיהה, כי אצל חלקם, ההתרחקות מחיי ההלכה נבעה מסלידה מאורח חיים יראתי, מדולדל והטרונומי. הם שאפו, כך לפי ניתוחו, לחיים רוחניים, עוצמתיים ואותנטיים, חיים מלאי אהבה, אחדות וטבעיות. הם ביקשו להיות מחוברים לעצמם. וחיבור שכזה, כך קובע הרב קוק, עולה בפנימיותו בקנה אחד עם השאיפה לחיבור לאינסוף ולנשגב. מתוך תפיסתו המהפכנית, היה באפשרותו ללמד זכות משמעותית על אותם חלוצים חילוניים, זאת אל מול רבים מרבני דורו, אשר ראו בהם מוקצים וכופרים הראויים לנידוי ולחרם. וכך הוא כתב בלשונו, שהיא הרבה מעבר לסנגוריה: "החוצפא שבעקבא דמשיחא באה מתוך תשוקה פנימית לקדושת הדומיה העליונה, וסוף שתגיע לה […] בני החצפנים פורצי הדרכים והגדרים […] ממדרגתו של משה רבינו ומזיהרא עילאה דאדם הראשון. עץ החיים כולו בכל עומק טובו יתגלה בהם ועל ידם". מזווית אחרת מסביר הרב קוק: "הכפירה בשכר ועונש מחנכת את הבריות לעשות טוב מצד עצם הטוב". לטענתו, תפיסה שכזו מהווה את "המוסר האידאלי של העתיד".
הצוואה המרכזית
כך או אחרת, נראה כי צוואתו המרכזית של הרב קוק, כמו גם האלמנט שאפיין את חייו, הם חיפוש ומציאת הטוב שבכל דבר – ודווקא אצל בעלי הדעות השונות משלו. בדומה למשפט הפופולרי האומר "היו השינוי שאתם מבקשים שיהיה", שואף הרב קוק: "לבקש את הטוב, את הטוב המוחלט, להיות בעצמו טוב". אין המדובר בתיאוריה בעלמא. לדבריו, יש לפעול באופן מעשי: "להרבות טוב בעולם".
בתקופה של קיטוב חברתי, בזמנים בהם הזולת הופך להיות אחר מוחלט – "לז" בלשונו של הפילוסוף מרטין בובר, בעידן של התמוססות ערכית – שעה שמוסכמות שליוו את האנושות במשך מאות שנים מתפקעות לנגד עינינו, עלינו לזכור כי גם אם איננו מסכימים אחד עם השני, רובצת עלינו החובה, או שמא הזכות, לגלות בדעה השנייה גם מספר נקודות של אור. פעולה שכזו אינה נובעת מרלטיביות או מהתייאשות מאמת אבסולוטית, גם לא מפטרנליזם. אלא מיכולת לתור ולזהות את המחבר והמקיים בתוך מלחמת הדעות. זה לא תמיד פשוט ליישום, אך בהחלט אפשרי. וכפי שכתב הרב קוק: "המסתכלים העליונים […] מתוך שעינם תמיד פקוחה לחפש את נקודת הטוב, לא תוכל שום שנאת הבריות לשלוט בהם […] על כן גדולי נפש […] ואין קץ לאהבתם אל כל היצור […] יודעים הם לבצר את מעמד העולם, להביא לידי גילוי את נקודות הטוב שלו". כאשר יוצאים מתוך נקודת הנחה כי בכל אדם ישנו טוב פנימי, כאשר המוטיבציה היא למצוא את ההרמוניה והאיזון בין כל הצלילים, אזי ניתן להשיג מצב של שלום ואחדות – מנגינה נפלאה המרוממת את האדם ואת ההוויה בכללותה.
הכותב הוא דוקטורנט לפילוסופיה יהודית באוניברסיטה העברית, מטפל מחשבתי, עו"ד ומגשר. עבודת הדוקטורט שלו מוקדשת לניתוח משנתו של הרב קוק, יחסה אל הפילוסופיה של פרידריך ניטשה, ודיון בפסיכולוגיה של השניים.
