בעונה הראשונה של הסדרה "בית הקלפים" נקלע פרנק אנדרווד, פוליטיקאי ערמומי ואמביציוזי שמכהן כמצליף המפלגה הדמוקרטית בקונגרס האמריקני, למצב מורכב: רפורמה שהוא מנסה לקדם במערכת החינוך נתקלת בהתנגדות איגודי המורים, והם פוצחים בשביתה. כעבור כמה שבועות של שיתוק, הנשיא בבית הלבן רואה כיצד מפלגתו צוללת בסקרי שביעות הרצון ומחליט להתערב. הוא שולח את נציגתו, לינדה ואסקז, אל אנדרווד כדי לשכנע אותו להתקפל מהרפורמה ולתת למורים את מה שהם רוצים. השבוע, אחרי העימות הפומבי בין ראש הממשלה יאיר לפיד לשר האוצר אביגדור ליברמן בנוגע לשכר המורים, חזרתי אל הסצנה ההיא.
אנדרווד מסכים להודות שהוא לא העריך נכונה את נחישותם של המורים לשבות כדי לטרפד את הרפורמה, "אבל אם ניכנע עכשיו – נאבד הכול. חייבים לעמוד איתן", הוא מכריז בפתח הפגישה. "אבל אנחנו הדמוקרטים!", מתרעמת שליחתו של נשיא ארה"ב, "אנחנו אלה שאמורים להגן על המורים!"; "אבל אי אפשר לקבל הכול", מסביר אנדרווד, "את לא יכולה גם לבצע רפורמה וגם שהמורים יהיו מרוצים בו בזמן". "אם חייבים לבחור", עונה ואסקז, "אנחנו נבחר לשמור את המורים מרוצים".
פרשן חדשות 12 עמית סגל אבחן פעם שבכל הנוגע לפוליטיקה הישראלית, בכל מהלך שצריך להכריע אם הוא יותר "בית הקלפים" או יותר "פולישוק" – זה "פולישוק". אבל השבוע, לפחות אם מתייחסים לסצנה הבודדת הזו, הפוליטיקאים שלנו תרגמו אותה כמעט אחד לאחד. לאחר שחלחלה ההבנה ששביתה באחד בספטמבר, מאורע מאוד לא רצוי לפוליטיקאי בתקופת בחירות, הופכת לעניין בלתי נמנע, ראש הממשלה לפיד התערב לראשונה במשבר. ביום ראשון הוא שוחח עם שר האוצר ליברמן, עם שרת החינוך שאשא־ביטון, עם מזכ"לית הסתדרות המורים יפה בן־דויד ועם מירום שיף, יו"ר הנהגת ההורים. את מסקנותיו שיתף ראש הממשלה למחרת: "אני לא אוהב את הדרך שבה מדברים על המורים הוותיקים במשא ומתן הזה", התייחס לפיד לאחד מסלעי המחלוקת, ונשמע לרגע כמו דף המסרים של הסתדרות המורים, "החברה הישראלית צריכה לשאת אותם על כפיים".
מטה משרד החינוך על 2,250 עובדיו הוא מהמסואבים והבזבזניים בממשלה. גם עם תואר שלישי בחינוך קשה להבין את ההבדלים בין אגפיו
תגובתו של ליברמן לא איחרה לבוא. גם הוא מבין, כמו פרנק אנדרווד, שהתקפלות בנקודה הזאת תצייר אותו כחלש, ואפילו הקרדיט על "מניעת השביתה" ילך ללשכות אחרות. תחילה הוא רמז שלפיד לא בקי בפרטים, אחר כך החריף את הטון. "אני מתכוון להמשיך ולהילחם בכל התערבות פוליטית במהלך המו"מ בין משרד האוצר להסתדרות המורים", צייץ יו"ר ישראל ביתנו בטוויטר ביום שלישי. "אם מישהו רוצה לכפות על הדרג המקצועי הכרעה פוליטית, הוא יצטרך לפני זה לפטר את שר האוצר".
גם שר הביטחון גנץ הצטרף לקו של לפיד, וקרא "לכנס את הממשלה לדיון חירום ולהעמיד את החינוך בראש סדר העדיפויות". גם הוא מבין שיפה בן־דויד רצינית עד מאוד באיומיה על שביתה בתחילת שנת הלימודים, ורוצה להצטייר כמבוגר האחראי. מוזר, יו"ר "המחנה הממלכתי" שכח ששרת החינוך יפעת שאשא־ביטון היא כיום חלק ממפלגתו? כדאי שיברר קודם אצלה מדוע היא נותנת גיבוי מלא לצעדים של מזכ"לית הסתדרות המורים. אולי הפרט הזה פרח מזיכרונו יחד עם הסעיף ב"מצע כחול לבן" (המפלגה המאוחדת עם אייזנקוט טרם פרסמה מצע) שקובע כי "יש צורך של מערכת החינוך הישראלית לעשות התאמות לעולם המשתנה".
מחיר השביתה
ובכן, כיצד ניתן להתאים את מערכת החינוך שלנו לעולם המשתנה? צביקה פלג, מנכ"ל רשת אורט, שם לב השבוע להיפוך מעניין: נערי האוצר, אלה שבדרך כלל מואשמים בכך שהם רואים הכול דרך החור שבגרוש והאינטרס הצר של שמירה על הקופה, מתעקשים במשבר הנוכחי לחולל שינויים מבניים במערכת החינוך – בחופשות, בסמכות המנהלים, ביכולת לעודד מורים טובים ולפטר מורים רעים. לעומת זאת משרד החינוך והמורים, עם שלל המומחים הפדגוגיים, מרוכזים כמעט אך ורק בוויכוח על העלאות השכר למורים הוותיקים מול הצעירים.
כבר עסקנו כאן בהרחבה בפער הבלתי־נסבל בין מורים צעירים לוותיקים בישראל (מקום שני ומפוקפק ב־OECD) ובלוח החופשות הלא מותאם (מקום ראשון בפער בין חופשות הילדים להוריהם). אבל דעו לכם הורים יקרים ומותשי אוגוסט: יש עוד כמה צעדים ששווה לחשוק שפתיים עבורם ולספוג את מחיר השביתה, ובלי אף מילה על תוספות שכר.
הראשון שבהם הוא גמישות העסקה. קבלו נתון הזוי: בשנת הלימודים תש"ף פוטרו בכל מערכת החינוך רק שלושה מורים מטעמים פדגוגיים. שלושה. וזה לא חריג סטטיסטי. בשלוש השנים שקדמו לה גם יחד, הסתיימה העסקתם של 19 מורים בלבד באותו אופן. למה הזוי? לפני כמה שנים ערך פורום קהלת סקר בקרב 275 מנהלי בתי ספר. הם נשאלו שם בין השאר את השאלה הבאה: "כמה מורים בבית ספרך רצוי לפטר בשל חוסר התאמה להוראה או תפקוד נמוך במיוחד?". רק 17% ענו שאין אצלם מורים כאלה. 74% מהמנהלים ענו "בין אחד לחמישה", ו־8% היו מפטרים בין חמישה לעשרה מורים אילו היו יכולים. והם לא יכולים. פיטורי מורה לא־מתאים הם משימה כמעט בלתי אפשרית בישראל. איך הגענו למצב הזה? ברוכים הבאים לצנרת הבירוקרטית המתוסבכת של משרד החינוך.
אילו כלים עומדים לפני מנהל שחושב שאחד המורים בצוות שלו לא מתאים? תלוי. אם הוא מורה ברישיון פחות משנתיים, יש הליך סיום העסקה על רקע "אי התאמה", והוא יצטרך למצוא בית ספר אחר. אבל אם מדובר במורה שעבר שנתיים וקיבל קביעות – המנהל יהיה חייב לפנות למסלול מפרך וקיצוני של "סיום העסקה פדגוגי", שבסופו יישלל רישיון ההוראה מהמורה. כמה מפרך? שוב, תלוי. אם מדובר במורה ותיק (מעל 15 שנה), התהליך יימשך 308 ימים. מול מורה צעיר זה ייקח "רק" 243 ימים, שיעור גבוה במיוחד בהשוואה למדינות מערביות. הוויה דולורוזה הזאת כוללת חמישה ביקורים מיוחדים בשיעורים של אותו מורה, דיון במועצת המפקחים, דיון בוועדה מיוחדת, ולבסוף חתימה של מנכ"ל משרד החינוך בכבודו ובעצמו. אה, ולארגוני המורים יש וטו על כל מהלך כזה. לא פלא שהמספרים אפסיים.
אם חשבתם שהמצב המעוות הזה מגן על המורים – ובכן, הוא רק דופק אותם. מנהלים רבים מבינים שאין להם כלים להתמודד עם מורה בעייתי, אז הם מעסיקים מורים מתחילים במשרות חלקיות או פשוט מפטרים מדי קיץ את כל מי שאין לו קביעות, בשל החשש "להיתקע" איתם בהמשך. התוצאה: אפילו ששכר המורים המתחילים עלה, בפועל שכרם הממוצע עומד על סכום מעליב של 5,500 שקלים בגלל אחוזי משרה נמוכים. בהצעה שפרסם משרד האוצר בשבוע שעבר, נכתב שיש להעלות את היקף המשרה המינימלי למורים צעירים, שעומד כיום על 50 אחוזים. זה המסמך שיפה בן־דויד כינתה "הצעה מביכה", ויפעת שאשא־ביטון תיארה כ"חבורת גברים שחושבים שהם יקבעו את מה שצריך להיות".
מה עוד יש במסמך המושמץ הזה? יצירת מסלול פיטורים "רך" לעובדי הוראה שאינם מתאימים. הרעיון (המתבקש) הוא שמנהלי בתי הספר יוכלו לסיים העסקה בהליך מקוצר למורים שאינם מתאימים למוסד, מבלי לשלול להם את הרישיון, כדי שיוכלו למצוא עבודה בבית ספר אחר. מוצעת שם גמישות למנהלים לא רק בפיטורים, גם בהעסקה. אם מנהל ירצה, מציעים באוצר, הוא יוכל לגייס מורים בחוזה אישי לזמן קצוב, וכך למשוך "טאלנטים" ולתת מענה למחסור במורים. ומה עוד? המנהלים יקבלו סמכות להעסיק מורים בהיקף של יותר מ־100 אחוזי משרה, כך שתהיה להם אפשרות לצ'פר מורים מצטיינים, בלי צורך לקבל אישור ממשרד החינוך. "הם רוצים להעלות שעות, זה לא יקרה", הגיבה יפה בן־דויד על הרעיון הזה. מדוע המזכ"לית ושרת החינוך כל כך מתנגדות? חשוב להבין, "חוזה אישי" פירושו סיכום בין מנהל למורה, מחוץ להסכמי השכר הקיבוציים שההסתדרות של בן־דויד חותמת עם המדינה. "גמישות למנהלים" פירושה העברת סמכויות ממשרד החינוך הריכוזי אל אנשי ההוראה בשטח.
ואם בריכוזיות עסקינן, שימו לב לנתונים האלה של ה־OECD. בתי הספר בישראל מקבלים פחות מעשרים אחוז מההחלטות החינוכיות. את רובן המוחלט, כמעט 70%, מבצע משרד החינוך בירושלים. רק שלוש מדינות מפותחות מחזיקות משרד חינוך ריכוזי יותר משלנו, ברובן מצב העניינים הרבה יותר מבוזר; במדינות האיחוד האירופי מנהלי בתי הספר והמורים מקבלים בממוצע 38% מההחלטות החינוכיות, כפול מהאוטונומיה שניתנת אצלנו.
לפני שנה ביקר בארץ פרופ' אנדראס שלייכר, האיש שהמציא את מבחני פיז"ה וראש מחלקת החינוך של ה־OECD, כנראה הדמות המשפיעה ביותר בעולם בתחום החינוך. "מה שבלט במיוחד בביקורים שלי בישראל, הוא שלבתי הספר שלכם יש אפס אוטונומיה", הוא נזף בנו בכנס מיוחד. "על פי הנתונים והמחקרים, אוטונומיה של בתי ספר ומורים מהווה גורם מנבא לאיכות של תוצרי למידה. אם אנשים חיים בסביבה ריכוזית ומגבילה הם לא יפתחו יזמות, מנהיגות ויצירתיות", התריע שלייכר. ובכן, במבחן פיז"ה האחרון דורגה ישראל במקום ה־38 בקריאה, 43 במדע ו־42 במתמטיקה, מתחת למדינות כמו בלארוס, וייטנאם וסלובקיה.
משרד לא יעיל
בקיצור, אנחנו מפקידים את הילדים שלנו בידי המנהלים, אבל לא נותנים להם כלים לנהל את בית הספר. הם לא יכולים לגייס ולמשוך מורים מוצלחים, אי אפשר להיפטר ממורים בעייתיים בלי לעבור אצל מנכ"ל משרד החינוך, וגם כל ההחלטות על התכנים מוכתבות מלמעלה בידי מטה המשרד.
זאת בעיה שמוכרת כבר שנים רבות. בינואר 2017 צייץ שר החינוך דאז נפתלי בנט: "תנו למנהלים לנהל! (אני) פוגש עשרות מנהלים מרחבי הארץ כדי להבין מהם איך אפשר לתת יותר אוטונומיה". באוגוסט 2018 הוא הבטיח בכנס מנהלים: "הבשורה השנה היא אוטונומיה וכלים למנהלים כדי שאתם תוכלו להמריא". ובכל זאת, כוונות לחוד ומציאות לחוד. גם בסקר "טאליס" האחרון נרשם פער של עשרות אחוזים בשביעות הרצון של מנהלי בתי ספר ישראלים מול מקביליהם בעולם, לרעה כמובן.
ואצל מי חשוב כל כך לשמר את הגבינה? מיהו הגוף הכה מפותח ומשוכלל שצריך להיאבק כדי לשמור אצלו את כל הסמכויות? מטה משרד החינוך על 2,250 עובדיו הוא מהמסואבים, היקרים והבזבזניים שיש בממשלת ישראל. יש בו, למשל, אגף מיוחד שעוסק ב"אסטרטגיה", אגף שמטפל ב"תוכניות מיוחדות", ואגף שלישי ל"מחקר ופיתוח". גם עם תואר שלישי בחינוך קשה להבין את ההבדלים ביניהם.
בקורונה נחשפנו לכפילות המשעשעת בין "אגף העל־יסודי" ל"אגף הבחינות", שעבדו ללא סנכרון, כך שהיה צורך לתקן עשרות אלפי ציונים. ומה עם תוכני הלימודים? במטה משרד החינוך יושבים אגפים תאומים: אחד בשם "המזכירות הפדגוגית" שאחראי לתוכן ולמפקחים, ואחד בשם "המִנהל הפדגוגי" שתחתיו אגפי החינוך השונים. מבולבלים? גם ועדת דוברת כתבה שהמבנה "אינו יעיל ואינו מאפשר הפעלה אפקטיבית", והמליצה לבטל את המזכירות הפדגוגית. עברו עשרים שנה מאז, כלום לא השתנה. משל למלך שמסר את בנו לפדגוג, והוציאו לתרבות רעה.
ובכן, הורים לילדים במערכת החינוך הולכים כנראה לסבול מהשביתה. הם ישלמו את עיקר המחיר. אבל במשבר המעיק הזה יש גם הזדמנות, שלא תחזור כנראה עד 2027, לחולל כמה תיקונים דחופים במערכת החינוך מרובת החולאים שלנו. ולא, לא הכול מסתכם בקרב על תוספות השכר למורים הוותיקים. אם הציבור יאותת לפוליטיקאים שהוא מוכן לספוג את המהלומה למען המטרה של ייעול החינוך, יש אולי סיכוי שנהיה עדים לרגע היסטורי: הם עשויים לזנוח את הנטייה הפולישוקית שלהם, לטובת חלוקת הקלפים מחדש בצורה מאורגנת יותר.
