שעה ורבע הפרידו בין תגובת יש עתיד לבחירות הפנימיות בציונות הדתית, לתגובת יו"ר יש עתיד לבחירות במרצ. ההודעה הראשונה, שנראה שנכתבה מראש בלי קשר הכרחי לרשימתו הנבחרת של בצלאל סמוטריץ', הפליגה באזהרות מפני מפלגת "הקיצוניות הדתית… רשימה מיזוגנית, הומופובית, גזענית ומסוכנת". החבר'ה של לפיד גם הזהירו ממה שמאיים עליהם באמת – נתניהו, איך לא. הם התריעו ש"ביבי יגשים להם את חזונם המשיחי, והם בתמורה יבטלו את משפטו". לסיכום הבטיחו שממשלה בראשות יש עתיד תשים "קץ לטרלול". ההודעה השנייה הופנתה בלבביות יתר לרשימת השמאל הקיצוני – זו שיושבים בה בצפיפות ההוא שמתרץ טרוריסטים, וההוא שעוד במדים זיהה אצלנו תהליכים. במקרה הזה הביע לפיד תקווה "לשיתוף פעולה בממשלה הבאה שנקים", וייחל שהיו"רית החדשה־ישנה של מרצ תביא לממשלה את "הערכים והניסיון הפוליטי שלה".
האיש שניסה לשכנע אותנו שהוא איננו איש שמאל, ושתמיכתו בשתי מדינות בארץ הצפופה שלנו נובעת משיקולים פרגמטיים בלבד, חושף את פרצופו הפוליטי האמיתי. למה עכשיו? כי הוא יכול. שורה ארוכה של אישי ציבור סללה לו את הדרך והכשירה עבורו את השרץ האנטי־חרדי והאנטי־מתנחלי, עד שהגיע לכיסא ראש הממשלה. חלקם היו סרוגים שצירף למפלגתו בקריצה לימין המכונה רך, חלקם חברים לדרך שתרמו את הפוזה האינטלקטואלית או הביטחוניסטית שחסרה לו. כל אלה יחד חילצו את לפיד ממשבצת איש הבידור והתקשורת, והקפיצו אותו לזירת המחוקקים. את הגשר האחרון לבלפור בנה עבורו נפתלי בנט.
אלא שלפיד גם השאיר בדרך שובל של חברים־לשעבר מדממים. ארס של שרץ, כבר אמרו חז"לינו, לא ממית אבל הוא בהחלט יכול לחסל קריירות פוליטיות. תשאלו את שי פירון, ואת עפר שלח, ואת עליזה לביא ועוד רבים אחרים. רשימה של שותפים למסע, חלקם עם פז"ם־ידידות ארוך שנים, שמצאו עצמם נפלטים ממערכת של שלטון יחיד. עכשיו הוא מתעמת עם חברו לממשלה ולמהפכה הרל"בית, אביגדור ליברמן. נכון, לא מזמן אמר בנט שלפיד הוא מענטש, אבל תרשו לי לנחש שהיום הוא היה בוחר מילים פחות חמות לתיאור האיש שהראה לו את הדרך החוצה.
לפיד עבד בצורה חכמה. בסבלנות של נקמן בדואי הוא המתין באופוזיציה לרגע שלו. מנוע השנאה ליו"ר הליכוד והתסכול משלטונו הממושך, הביאו אותו ואת חבורת השינוי לדלל מחלוקות. בנט, בשבתו במשרד ראש הממשלה, הקפיד בכבודו של החליפי, פתח לו דלתות שהיו סגורות בפני השמאל הישראלי, ונתן בו אמון מלא. לפיד בתורו מסמס את מעמדו של בנט והעלים אותו מהזירה הציבורית. מהרגע הראשון דאג להביך אותו, כשהדגיש את המעבר המיידי לבלפור, בלי להחמיץ הזדמנות לביקורת מרומזת על הישארותו של בנט ברעננה. בהמשך טרח ראש הממשלה הנכנס לעקר מתוכן את תפקיד החליפי. לפיד בא לשלוט, והוא לא התכוון לחלוק את הכתר עם איש. אחרי המחיר ששילם עבורו בנט אפשר היה לצפות שהברית תחזיק מעמד מעט יותר, ולו למראית עין, אבל לפיד לא מבזבז את חלון ההזדמנויות שלו על נימוסים והליכות. בתום חלק ניכר מימי החסד ניתן לקבוע שמכל התכונות שיוחסו לו, מענטש הוא לא. הוא צ'רמר, כזה שמתחבב על הבריות בקלות, אומר את הדבר הנכון וצוחק בעיתוי מדויק. לפחות כל עוד אתם ממלאים את התפקיד שביים עבורכם. חרגתם? שיהיה לכם בהצלחה בהמשך הדרך.
יש עתיד איננה המפלגה היחידה שמוותרת על פריימריס ומעדיפה רשימה שבוחר היו"ר, אבל היא בהחלט זו שמפגינה את הפער הגדול ביותר בין היומרות הליברליות והשיתופיוֹת לבין ההתנהלות האמיתית. ככל שהפז"ם הפוליטי של לפיד מתארך, נראה שראש ממשלת המעבר מקבל יותר ויותר ביטחון. אחרי שעשה את כל מה שתקף בימי שלטון הליכוד – הרחבת הממשלה, מינוי ראש ממשלה חליפי, חלוקת כספים קואליציוניים – הוא מאמץ שיטת שלטון שבה רק הסוגד שורד. לפיד חוטא במומים שפסל אצל יריביו, והוא צובר לעצמו עוד ועוד כאלה. ימים יגידו אם המלחמה הקרה נגד ליברמן מקבעת את מנהיגותו כמי שהצליח להביס את הדוב המולדובי, או שמא תהיה זו פגיעה אחת יותר מדי, שתשים סוף לשיכרון הכוח של לפיד.
בין בלפור לבה"ד
כמו ארגונים רבים אחרים, גם "קריים מיניסטר" בא לעולם עם יומרות של גוף נקי מאינטרסים, ומלווה בניחוח תיקון עולם. חברי הארגון, שהיה מהרדיקליים ביותר בין מפגיני בלפור, סיפרו לעצמם ולנו שמטרתם אחת: למגר שחיתות שלטונית. הכשל אומנם מופיע כבר בשם הארגון, שחורץ דין בטרם משפט, אבל למה להתעסק בקטנות. הגוף הבוטה והמשמיץ הזה חצה גבולות מחאה מכוערים בהפגנות נגד בנימין נתניהו ורעייתו, וחגג עצמו לדעת עם חילופי השלטון. זה לא אומר שעבודת הקודש שלו הסתיימה, ההפך. השבוע התברר שהקריים מיניסטרים עסוקים גם ברדיפה דתית – פעם בדרישה לאדיקות מופגנת, ופעם דווקא בהבעת חשש מפני משיחיות שקר. בעודם מגלים בורות מרשימה, הם נכנסו לצלחת של עמית סגל ומשפחתו (גילוי נאות וכולי) באופן המגוחך ביותר; שלושה ימים אחר כך הם כבר הספיקו להזהיר מפני מהפכה משיחית בצבא, נוכח שירת "אני מאמין" בתום טקס של קצינים דתיים במילואים.
אנשי הארגון הזה בטלים בשישים אלף מול הרוח הגדולה של אותם קצינים, שעומדים להשקיע נשמתם (כפשוטו) בזיהוי חללים ושאר עיסוקי רבנות צבאית. הם כמובן לא מגרדים את קצה הכישרון של הפרשן הפוליטי הבכיר. ובכל זאת, שווה לתת את הדעת (לכמה שניות, לא יותר) למה שמסתתר מאחורי הפעילות הנוכחית שלהם. הם חושפים כעת תופעה שהייתה ידועה היטב למי שנשאר מפוכח בסבבי הבחירות האינסופיים: הרל"ביות הרדיקלית מעולם לא עמדה בפני עצמה. הקריים מיניסטרים לא באו להוריד את נתניהו מהשלטון בגלל סיגרים ושמפניות. הם ביקשו להחליף את הימין, על כל סעיפי המסורת שהביא עמו. היו להם שותפים לדרך מתונים יותר, ענייניים יותר, שהימניות והמסורתיות לא הייתה עבורם מילה נרדפת לבחירה בנתניהו. חלקם נוצלו היטב בהפגנות שהם עצמם היו חלק מהמטרה שעל הכוונת שלהן. עכשיו הם בכיס של מפלגות שמאל ציוניות, שמחבקות את זהבה גלאון על רזיה ורוזיניה. מי אמר קץ לטרלול ולא יקבל?
לתגובות: orlygogo@gmail.com
