קודם כול, הבטחה: זו הפעם האחרונה שבה אני כותב על פסטיבל הארבעימולדת שלי. כבר חפרתי על פחדים וחרדות וענייני גיל וצפיפות עצם, ובאמת שלא תכננתי להמשיך לסקר את המאורע כאילו היה מציאת חתיכת נחש בשקית סנפרוסט. אבל מה לעשות שהחיים, כמו שאמר פעם פורסט גאמפ, הם כמו קופסת שוקולדים – אתה אף פעם לא יודע מה אתה הולך לקבל. אז אני אומנם לא חובב גדול של שוקולד, אבל באמת לא ידעתי מה אני הולך לקבל.
זה התחיל באופן די מביך מבחינתי. ד"ר זמרי הזמינה לנו מקומות במסעדה על הים. כשנסענו לשם, ד"ר זמרי התנהגה באופן די חשוד. בקושי דיברה, נראתה קצת לחוצה, הרחיקה ממני את הטלפון ונגעה המון בשיער, שזה משהו שהיא עושה כשלא ממש נוח לה, אני חושב. עשיתי אחד ועוד אחד והבנתי שאני לא בדרך לארוחה, אלא בדרך למסיבת הפתעה. ד"ר זמרי כבר ארגנה לי אחת, כשחגגתי שלושים. אני זוכר את עצמי יורד מהמונית ברחוב בן־יהודה פינת בוגרשוב בתחושת מועקה קיומית, כי הבנתי שגיל שלושים זה ממש מבוגר (היוש ארבעים). ד"ר זמרי – שאז עוד הייתה סטודנטית־לתואר־ראשון זמרי – פשוט הבינה כבר בשלב ההוא שהדרך היחידה להוציא אותי מהבית בלי תלונות, צריכה לכלול הבטחה לפחמימות. כשהגענו למסעדה ההיא, לפני עשר שנים, ראיתי את כל החברים שלי פלוס אבא־אמא ומשפחה, לבושים חולצות שעליהן מודפסת התכתבות הפייסבוק הראשונה שלי ושל שירן. עד היום אני טוען שזו לא הייתה מסיבת יומולדת, אלא מסיבת "אתה התחלת איתי, הנה אפילו כולם לובשים את זה". באירוע ההוא שירן הפתיעה אותי בענק, אבל הפעם עליתי עליה. כנראה בעשור החולף צברתי לא מעט חוכמת חיים, חידוד חושים ואינסטינקטים מרשימים.
המסעדה שאליה הגענו הפעם הייתה בנויה מקומה תחתונה גדולה, וקומת גג חצי־פרטית שצריך לטפס אליה איזה עשרים מדרגות. "אני מתה מרעב", הדוקטור אמרה, ואני דפקתי לה בתגובה "כן כן, מתה מרעב" וקרצתי. היא הסתכלה עליי במבט מוזר, ואני עטיתי את הפרצוף הכי אדיש שיש לי, כלומר הרגיל, כדי שאוכל לשחק אותה ממש מופתע כשאפגוש את כל החברים שמחכים למעלה. נתתי לה לעבור אותי קצת, כך שהם יראו אותה לפניי ויוכלו להכין את מיתרי הקול שלהם לצעקת "הפתעה" משובחת. היא כבר הגיעה למעלה, לי נשארו עוד שלוש מדרגות, אז עליתי אותן באיטיות. באחרונה אפילו עצמתי עיניים. עברתי אותה, פקחתי עיניים ושמעתי… "אחח". מתברר שנתקעתי במארחת שעמדה למעלה. היא החזיקה את הכתף ונזפה בי שכדאי שאסתכל לאן אני הולך. ביקשתי סליחה והתפניתי להגיד שלום לחברים. רק שבמקום חברים ישבו שם בעיקר תיירים שזופים מדי, לא חברים ולא נעליים, וכשאני כותב לא נעליים אני מתכוון שרוב היושבים במסעדה היו יחפים כי בדיוק עלו מהים. שירן אמרה לי שהזמינה מקומות על הבר, ואני שיחקתי אותה כאילו לא גיליתי הרגע שהאינסטינקטים שלי לא חדים כמו ששיקרתי לעצמי.
שומרי הקנוניה
האמת? היה אחלה ערב. האוכל היה מטוגן מדי והמחירים היו גבוהים מדי, כיאה למסעדת תיירים, אבל ביליתי כמה שעות עם האישה שאני אוהב, האישה שלא ארגנה לי מסיבת הפתעה לכבוד יום הולדת ארבעים. אני אפילו לא בטוח אם זה באמת הפריע לי, כי בואו נדבר רגע על מסיבות הפתעה. איזה עשור כבר לא יצאתי אפילו למסיבות שאני מוכן אליהן, אז מה מסיבת הפתעה עכשיו. וגם, למרות מה שכתבתי קודם, כבר לא באמת צועקים "הפתעה". בכל מסיבות ההפתעה שהייתי בהן, ברגע שהמופתע מגיע, כולם עומדים חצי־מובכים ובמקום לצעוק עסוקים רק בדבר אחד – "ידעת? היה לך מושג? ידעת????? נו, הופתעת???????". כאילו רוצים לקבל איזו טפיחה על השכם על כך שהצליחו למנוע ממך לחשוף את הקנוניה שהתארגנה מאחורי גבך.
עבר שבוע ושירן החליטה לפנק אותי בקצת רוגע. היא הזמינה לנו יום ספא מפנק שכלל מסאז', ארוחת צהריים ועוד מגוון טיפולים לעור הפנים. אין, היא כל כך מכירה אותה. ביום שישי בבוקר הגיעה הבייביסיטר, ואני ניסיתי להתחמק ולהגיד לשירן שמבחינתי אפשר פשוט להיכנס לחדר ולישון בזמן שמישהי שומרת על הילדים, וזה עדיין ייחשב מבחינתי כיום ספא מפנק.
התחלנו לנסוע לכיוון מושב מצליח. מה מושב מצליח? שאלתי, אבל שירן סיפרה שיש שם מתחם ספא מפנק, ושאני לא אתערב, ומה אני בכלל מכיר בתחום הספא המפנק. היא נראתה לי כל כך רגועה ומוכנה לספא מפנק, שאמרתי לעצמי – יאללה, תזרום. כל הדרך דיברנו על הארוחה הגרועה שלנו במסעדה על הים, ואני חשפתי בפניה את כל קונספירציית ההפתעה שחשדתי בה, ואיך התפדחתי לגלות שההפתעה היחידה שהיא הכינה לי זה דג מטוגן מדי. אני צחקתי, אבל שירן ממש התבאסה. היא אמרה לי שחשבה שאני לא אוהב הפתעות, והזכירה שאני בעצמי אמרתי לה שאני לא רוצה לעשות עניין מיום ההולדת. היא גם אמרה שהייתה מארגנת לי פצצה של מסיבה, אילו רק ידעה שאני רוצה, והבטיחה שביומולדת 41 תהיה לי מסיבת הפתעה. זה גם גיל לא עגול, מה שיעצים את אלמנט ההפתעה. הרגעתי אותה ואמרתי שאין לה מה להצטער, היה כיף, והעיקר שאנחנו מאושרים והילדים סבבה ובריאות והצלחה, ומצליח. הגענו.
חנינו ליד וילה ענקית שנראתה כמו מקום מאוד מפנק למי שיש לו מספיק כסף לקנות כזאת וילה ענקית. שירן ביקשה שאוציא את התיק עם המגבות מהבגאז', ואני, שלא בקיא כל כך בחוקי הספא המפנק, שאלתי אם לא נהוג שהמפנק מביא את המגבות. הוספתי שהמקום נראה קצת פחות כמו ספא מפנק, ויותר כמו אחוזה של ראפר אמריקני שהצליח יתר על המידה. היא ענתה שאנחנו גם ככה מאחרים, ושיהיה נחמד אם אזנח את מצב הרוח המנדנק לטובת המפנק.
כשראיתי את כל החברים והמשפחה מחכים לי בחצר הבית, הבנתי שארבעים שנה לא חידדו אצלי שום אינסטינקט. הן רק הצליחו לאסוף לי אנשים מדהימים לאורך כל הדרך, ואישה אחת מיוחדת שהיא גם דוקטור, שהפתיעה אותי כשבאמת לא הייתי מוכן להפתעה. חיבקתי את כולם, וכשהם שאלו כנהוג "נו חשדת?????", עניתי להם "אתם זוכרים למי הצבעתי?". זו הייתה מסיבת ההפתעה הכי טובה שהייתה לי בחיי. לא יכול לחכות כבר לגיל 50. תודה דוקטור.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
