אין ספק, לאילנה דיין יש עניין לא פתור עם עצמה. זה לא נורא, כי לכולם יש אחד כזה. שלה נוגע למוקסמות (מילה בעייתית כשלעצמה) מגנרלים, מבצעים חשאיים והרפתקאות. כנראה שמשהו חסר אצל מי שעשתה קריירה 'חנונית', גם אם מרשימה ביותר, באקדמיה ובתקשורת. מכאן החיפוש אחר אנשי ג'האד עולמי באפריקה, מבצעי מודיעין מסוכנים וקסם האלופים.
בתכניתה האחרונה היה זה תורו של ראש המוסד לשעבר שהצליח לתת לדיין כל שביקשה: את הגילוי והכיסוי בו זמנית, את רבע גרם הסקופים על מה שאולי היה או עלול היה להיות, את הקסם של איש המבצעים לשעבר המשוחח תחת מעטה של סיגריה על מבצעי העבר ובמקביל עושה עסקים בצל קורת משרדו המפואר בתל אביב. בקיצור, החבילה כולה.
יש עם העניין הזה שתי בעיות. הראשונה, הראיון עם תמיר פרדו הוא כמעט המשך ישיר לפטפוטים שנלוו לצאת ספרו של אהוד אולמרט, על מה ישראל עשתה או לא סביב השמדת הכור בסוריה. במקרה של אולמרט זה נעשה כנראה מטעמים כלכליים מובהקים. אולמרט רצה למכור את הספר, ומערכת שלמה הסתחררה סביב המטרה ופטפטה את עצמה לדעת. כמובן שתוך כדי מלחמות מילוליות בין המעורבים על הקרדיט למבצע. ומי לא היה שם? מנכ"ל אל על לשעבר, זה שלא נואש עדיין מלהיות ראש ממשלה, זה שריצה את עונשו בכלא ורבים אחרים.
ניתן כמובן לתהות האם המניע של פרדו להתראיין היה גם כלכלי. כנראה שלא. פרדו הוא מסוג הגנרלים המתגעגעים. אלה שלא יכולים ללכת לגמרי. כמו שהוא עצמו אמר, "עשיתי יותר מארבעים שנה בשירות המדינה, וגם נהניתי". פרדו רוצה להמשיך ליהנות. להיות רלוונטי. קשה לו להרפות. בחיבור שבין חוסר היכולת לשחרר ובין הצמא הבלתי פוסק של אילנה דיין לקסם ההרפתקה מתהווה מרחב הפטפטת הישראלי.
'מדברים דיבורים', כפי שהגדירה זאת אחת מהדמויות בסרט הבורקס הידוע 'חגיגה בסנוקר'. כמו בסרט ההוא, גם כאן מתרחשת חגיגה טלוויזיונית גדושה בסקופים, מרגלים, מבצעים, אנשי מוסד ומה לא? רק ההיגיון או התבונה שבכל המיזם הזה נותרים מחוץ לתמונה. אז הצנזורה אישרה (כפי שטרחה דיין לומר), אז מה אם אישרה. אגב, הצורך של דיין לומר זאת מלמד על כך כי גם אצלה, באיזו שהיא מגירה בראש, הייתה הבנה בבעייתיות שנובעת מעודף הפטפטת.
אינני בטוח שהעניין הזה עושה טוב למדינת ישראל. הוא ודאי אינו מעיד על צניעות המתבקשת במערכת המודיעינית, ולטעמי גם אצל יוצאיה. אבל לא רק הסרת הקסם והבנתו עמדו לנגד עיניהם של דיין ופרדו. שניהם גם יחד הם מנפגעי נתניהו. אי-אפשר היה לטשטש את העובדה הזו (תרתי משמע).
דיין הייתה חייבת לבנות את הסיפור על ניסיון של נתניהו להטיל פיקוח טלפוני על פרדו וגנץ. אינני יודע אם זה נכון, אבל מה שבלט בתוכנית הוא חוסר היכולת שלה לשאול את פרדו שאלות קשות באותו הקשר ממש, שהיו עלולות להסיט את הביקורת כלפי נתניהו.
האם העובדה שפרדו החל להיוועץ ביועצים משפטיים כדי לבחון את חוקיות סמכותו של ראש הממשלה לקבל החלטות בנושא איראן אינה מעידה על כשל בתפקודו? האם אין זה דומה למה שמיוחס למר נתניהו? בשני המקרים יש פה ניסיון להשתמש בכלים מסוימים כדי לסכל קבלת החלטות. מה הופך את המעשה של פרדו לאצילי כל כך? אולי זו העובדה שנעזר בכלים משפטיים החביבים מאוד על המשפטנית אילנה דיין. האם הם הופכים את ניסיונו של ראש המוסד לתקוע מקלות בגלגלי המדיניות הממשלתית, לעניין לגיטימי? האם אין המדובר כאן בניסיון להפך את סדרי השלטון בין הדרג המדיני לצבאי? אולי העובדה שפרדו עשה זאת בחשאי ולא דיווח לנתניהו, היא זו שגרמה לראש הממשלה להטיל ספק באמינותו.
שלא נבין לרגע אחד, הטלת פקוחים על ראשי מערכת הביטחון היא פסולה ובעייתית בלשון המעטה, אבל אני סבור שכולם טובלים ושרץ בידם. הטוען והנטען.
לדיין יש חשבון עם נתניהו. גם לפרדו יש. העניין הוא שכולם בסופו של דבר דומים אחד לשני, רק חסרי מודעות עצמית להכיר בכך. מנקודת מבט זו, התוכנית אתמול הייתה מחזה מעט עצוב. הדבר המשעשע היחיד התרחש בסופה. דיין שאלה את פרדו (על רקע תמונות של המרגל המזדקן רכוב על אופנוע יקר), אם רוצה הוא להיכנס לפוליטיקה. פרדו אמר שלא. להתגלגל מצחוק.
