הסכם הגרעין שצפוי להיחתם בעוד ימים אחדים בין ארה"ב ומעצמות אירופה לאיראן, לא ישנה עובדת יסוד: עם ההסכם או בלעדיו, איראן הופכת למדינה גרעינית דה־פקטו. משטר האייתוללות הוא שיחליט מתי להשלים את המרחק הקצרצר עד לפצצת האטום הראשונה, ומתי להכריז עליה.
נסיעת שר הביטחון בני גנץ לוושינגטון לא תשנה את מהלך ההיסטוריה: האירופים כבר נתנו אור ירוק, הנשיא האמריקני ג'ו ביידן נחוש לחתום. לכן, עיקר תשומת הלב של ישראל צריכה להיות מופנית לפיתוח אסטרטגיה חדשה: כיצד לגרום לכך ששום משטר איראני לא יעז לפתוח במלחמה גרעינית מול ישראל.
אלה דיונים עמוקים שמתנהלים בין מערכת הביטחון לדרג המדיני, כמובן לא בפומבי, והשפעתם תהיה ארוכת טווח. לעומת זאת, השיחות שנערכות עם אמריקה בימים האחרונים שלפני חתימת ההסכם הן בעיקר על עניינים טקטיים. הניסיון הוא להפוך את גלולת ההסכם לקצת פחות מרה בעבור ישראל.
ליבת ההסכם ידועה: הוא יעסוק בכמות האורניום שאיראן תהיה רשאית להעשיר, באיכות ההעשרה ובדרכי הפיקוח על תוכנית הגרעין האיראנית. בהסכם הקודם, שנחתם בתקופת אובמה ובוטל בידי טראמפ ב־2018, כמות האורניום המועשר הוגבלה ל־280 קילו בשיעור של עד 3.8 אחוזים. מאז ביטול ההסכם והסרת הפיקוח העלו האיראנים את רמת ההעשרה ל־60 אחוזים. גם הכמות גדלה מאוד, מן הסתם.
גם אם ההסכם החדש יהיה דומה לקודמו, התנאים השתנו מאז 2018 לטובת האייתוללות. איראן הוכיחה שהיא יכולה לעמוד בכל משטר סנקציות, ושיפרה מאוד את איכות הצנטריפוגות שלה. האיכות הזו תקבע כמה זמן יידרש לה כדי לייצר את הפצצה הראשונה בכלים שיישארו בידיה, ברגע שבו תחליט לסגת מההסכם ולפרוץ קדימה.
גם התנאים העולמיים השתנו לטובת איראן לאין שיעור. רוסיה שקועה עד צוואר במלחמה מול אוקראינה, ואילו סין נמצאת בעיצומה של מלחמת סחר מול ארה"ב כאשר כל מעייניה נתונים להשתלטות על טאיוואן. שתי המדינות הללו לא ימהרו לגבות שום מהלך של המערב נגד איראן. להפך: רוסיה מקבלת מאיראן ציוד צבאי, ואילו סין משתפת עימה פעולה בתחום הסייבר.
האם ניתן עדיין לגרום לאיראן לסגת מתוכנית הגרעין שלה? ח"כ יובל שטייניץ, שכשר אנרגיה ריכז את דיוני ישראל המסווגים מול המעצמות לפני ההסכם בעשור הקודם, סבור שעם כל הכבוד לישראל, רק לארה"ב יש יכולת הרתעה אמיתית מול איראן. מידת ההרתעה תלויה בנכונות שהאיראנים מייחסים לארה"ב להשתמש ביכולותיה הצבאיות.
לדבריו, הפעם היחידה שהאיראנים באמת הקפיאו לחלוטין את תוכנית הגרעין שלהם הייתה ב־2003, בעקבות הפלישה האמריקנית לעיראק. גם נשיא לוב מועמר קדאפי נבהל אז מהנחישות האמריקנית, וויתר מיוזמתו על תוכנית הגרעין שלו, שישראל אפילו לא הייתה מודעת לה. שטייניץ מזכיר כי בעשור הקודם צמצמה איראן את כמות האורניום שלה עוד לפני החתימה על ההסכם עם המעצמות, והגדילה את ההעשרה רק אחרי ניצחון ביידן בבחירות. בימי טראמפ הם לא העזו לעשות זאת.
במערכת הביטחון קיים קונצנזוס שאין אפשרות צבאית להביא לחיסול תוכנית הגרעין האיראנית בפעולה אחת, כמו הפצצת הכור העיראקי ב־1981 והסורי ב־2007. האיראנים למדו את הלקח ופיזרו את מתקניהם במקומות שונים, במעבה האדמה. כך שנדרשת תפיסה אסטרטגית חדשה.
ראש המוסד המנוח מאיר דגן נחשב במשך שנים ל"מוח" שהגה את האסטרטגיה של ישראל מול איראן. הוא נהג להעריך שבנקודת זמן מסוימת ישראל תידרש לעבור מאסטרטגיה של מניעת גרעין איראני בכל מחיר, להתנהלות מתוך הנחה שאיראן היא גרעינית. גורמים ביטחוניים שהיו שותפים לסיעורי המוחות עם דגן נוטים להעריך כי נקודת הזמן הנכונה לשינוי האסטרטגי הזה הייתה אמורה להיות כבר לפני 3־4 שנים, בסמוך לביטול הסכם הגרעין על ידי טראמפ. המהלכים הישראליים לעידן הגרעין החדש תופסים תאוצה רק כעת.
האסטרטגיה ששלטה בעידן המלחמה הקרה בין ארה"ב לבריה"מ לשעבר – אלפי ספרים נכתבו על מונחים כמו "הרתעה הדדית", יכולת "מכה שנייה" ו"קווים אדומים" – פחות רלוונטית למקרה האיראני, משום שמשטר האייתוללות מונע גם משיקולים משיחיים, שלפיהם ככל שיהיה רע יותר יהיה טוב יותר. בכיכר מרכזית בטהרן מוצב שעון שמונה לאחור את הזמן עד לחיסולה של הישות הציונית, ולפיו נשארו לנו כ־20 שנה. אפשר להתייחס לזה כקוריוז; עדיף שלא.
לפי הפרסומים, ישראל בהחלט מפתחת יכולת מכה שנייה, כלומר יכולת לתקוף בגרעין את איראן גם במקרה של נזק עצום בישראל בעקבות תקיפה איראנית מקדימה. לפי הפרסומים, זה הרקע לרכש צוללות על ידי ישראל, ולעסקאות ענק שעליהן יוחלט ב־2023, לרכש מטוסי קרב מפציצים חדשים.
אבל כאמור, אין די בכך. לקראת העידן החדש תידרש ישראל להגדיל עוד יותר את עליונותה המודיעינית מול איראן, ולגרום למשטר שם להרגיש שהוא "מחורר" לגמרי כדי שלא יעז לפרוץ לפצצה.
מעבר לכך, פיתוח אמצעי יירוט כמו טילי "חץ 3" ו"שרביט קסמים" הוא חשוב, אבל גם אם ישראל תצטייד באינספור מיירטים, ניתן לדמיין נטישה המונית של תושבים בגוש דן, אם יהיה איום מוחשי של טיל גרעיני לעברנו. אף אחד לא ייקח את הסיכון, כמו במקרה של האיום הלא גרעיני מעזה ומלבנון.
תא"ל במיל' ניצן נוריאל, שהיה בכיר במטה לביטחון לאומי, הציע לפני ימים אחדים במאמר ב"ישראל דיפנס" תפיסה חדשה של "הרתעה עד כדי שיתוק". הוא סבור כי הסכמי אברהם עשויים להוות תשתית לתפיסת הגנה אזורית רב־ממדית, בהובלת ארה"ב. הכוונה היא ליצירת רשת כוללת של מכ"מים שתאפשר תמונת גילוי רחבה. במקביל ייבנה מערך משולב של מגוון מיירטים מכמה פלטפורמות, כך שתיווצר הגנה התקפית רב־שכבתית שתוכל להתמודד עם כל ראשי הנפץ בכל מסלול תעופה.
המערך המוצע יוכל ליירט ראש קרב מעל מרחב השיגור בתוך שניות מרגע השיגור (ובמקרים מיוחדים טרם השיגור). כך תיווצר הרתעה ניכרת, שהרי היורה לא ירצה לספוג בעצמו את ראש הנפץ הבלתי קונבנציונלי. אסטרטגיה כזו, שתגובה בתצוגת תכלית ובהעברת מסרים לעם האיראני ("ההנהגה שלכם מביאה לחיסולכם"), עשויה לתמוך במהלכים משלימים שימוטטו את המשטר באיראן. משטר חדש לא ייסוג מתוכנית הגרעין, אבל ניתן לצפות שיהיה רציונלי יותר.
