כולנו השתגענו. זו לא רק העובדה שאנחנו בעיצומה של מערכת בחירות חמישית בתוך שלוש שנים, אלא בעיקר העובדה שאף אחד כבר לא מתרגש מכך. המצב מתקבל אצלנו בשוויון נפש גמור. שני הצדדים ממשיכים להתבצר בעמדותיהם הישנות ומצחצחים בהתלהבות את החרבות לקראת המערכה החמישית, כאילו אין דבר טבעי מזה. בינתיים ישראל נהרסת והקיטוב מתגבר, אבל אף אחד לא מוטרד מהריטואל ההרסני.
עוצמתו ועומקו של המשבר מזכירים את משבר מלחמת יום הכיפורים. המלחמה ההיא הייתה שבר עמוק בתהליך שיבת ציון. תוצאה אחת ישירה שלה הייתה המהפך של 77', שבו ההנהגה הוותיקה שהובילה עד אז את המפעל הציוני הודחה, והנהגה אחרת עלתה לשלטון. עם יתר ההשלכות של המלחמה ההיא – הנהי, הייאוש, אובדן תחושת הצדק והביטחון בדרך, והנכונות להתמסר לשלום, יהיה מחירו אשר יהיה – אנחנו מתמודדים עד היום. המשבר הנוכחי לא פחות חמור מהמשבר ההוא. רק בעתיד נוכל להבין את השלכותיו.
אך לעניין מאפייניו של המשבר, יש להשוות אותו למלחמה אחרת: מלחמת העולם הראשונה. חמש שנים התחפרו שני הצדדים בחפירות עמוקות אלה מול אלה. שום שינוי לא התרחש בהיערכות הכוחות. קיבעון אסטרטגי מוחלט. כל צד התבצר בעמדותיו, בלי יכולת ליצור תנועה או פריצת דרך. פה ושם נחלץ צד אחד וקם מהחפירות, התקדם כמה מטרים, ניסה להשיג איזה הישג פעוט, ואז נסוג תחת מטר כדורים של מכונות ירייה. עשרות מיליונים נקטלו לשווא. למלחמה לא היה שום היגיון, אך הצדדים לא יכלו להפסיק. וגם היום: שני מחנות מבוצרים לא מסוגלים להכריע זה את זה ולא להשלים זה עם זה והמדינה הולכת ומתפרקת.
היו שני ניסיונות לפרוץ את הקיבעון, ושניהם נכשלו תוך שנה. הראשון של בני גנץ, שהתגבר על העוינות והקים ממשלת רוטציה עם נתניהו, עד שנתניהו הכשיל את הניסיון. חוסר היכולת שלו להשלים עם יציאתו מבלפור היה חזק יותר מדאגתו למדינת ישראל. הניסיון השני, של נפתלי בנט, גם הוא נכשל. כוחות פוליטיים אדירים ממנו, שהצליחו ליצור אצל ציבור בוחריהם את התחושה שגנבו להם את המדינה – הפילו אותו, ריסקו את מפלגתו שגם כך לא הייתה מבוססת מדי, והחזירו אותנו להתבוסס בחפירות. והנה אנחנו שוב באותו סרט, במערכה החמישית.
סלע המחלוקת האמתי איננו ביבי כן או לא. המאבק הזה רוחש זרמי עומק ששאלת נתניהו רק מסמלת אותם. בספרו "ישראל השנייה" מנסה אבישי בן־חיים להעמיד את המאבק הפוליטי על ציר אחד בלבד: ישראל הראשונה מול ישראל השנייה. לא כאן המקום להתייחס לניתוח שלו, אבל גם הוא חייב להסכים שהמאבק אינו עומד להסתיים בניצחון של אחד הצדדים, שיכריע את יריבו עד כניעה. כפי שראינו בעשור האחרון ובמיוחד בשנה האחרונה, במקרה כזה חצי מהציבור יחוש שגנבו לו את המדינה ולא יהיה מוכן להשלים עם הפסדו לעולם.
לא ברור מי השתמש לראשונה במושג "ישראל השלישית", אפשר שהיה זה עמיתי ארי שביט, אולי בהקשר קצת שונה, אך הדבר היחיד שיוכל להוציא אותנו ממלחמת החפירות הזו הוא "ישראל השלישית".
מלחמת העולם הראשונה שינתה לחלוטין את המבנה של המשטרים והמדינות באירופה. המשטרים המונרכיים שאפיינו את היבשת הישנה לפני המלחמה ההיא קרסו, ובמקומם קם באירופה סדר פוליטי חדש. שינוי מבני עמוק ומהפכני הוא תוצאה מתבקשת של משברים מסוג הזה. גם המשבר הפוליטי העמוק שאנו מצויים בו עשוי לבשר על שינוי יסודי, וייתכן שתיוולד ממנו חברה ישראלית חדשה: ישראל השלישית, שתשלב את האקטיביזם הציוני מחד ואת המסורתיות היהודית מאידך,ותכלול את שני המחנות הניצים כאחד.
"כל זמן מאיר בתכונתו", כתב הרב קוק. כבודם של שני הדגלים שהניפה עד היום הציונות הדתית, זה של תורת ישראל וזה של ארץ ישראל, במקומם מונח ועדיין צריך לאחוז בהם, אבל לכול זמן ועת לכל חפץ. עתה הגיע הזמן להניף בעיקר את הדגל השלישי: עם ישראל. מהמשבר העמוק והחמור הזה לא נוכל לצאת בלי חזון שמעלה את המפעל הציוני לשורשו ומחזיר אותו למקורותיו העמוקים בתודעה היהודית. הציונות הדתית, שקשורה הן למפעל הציוני והן לתורת ישראל, היא שאמורה להציב את החזון הזה, שאין חיוני ממנו בעת הזו.
