"הוא שב"כניק, אני אומר לך", שמעתי פעם הסבר נחרץ מפי אדם כועס, "הוא עובד עם המחלקה היהודית בשב"כ. התפקיד שלו הוא להשמיד עשרות אלפי קולות של תומכי ימין. כל פעם לפני הבחירות הוא מספר שהוא עובר בגדול, סקרים ועניינים; ביום הבחירות הוא מפמפם שהנה, הנה אנחנו עוברים! תצביעו רק לי! והוא אף פעם לא עובר את אחוז החסימה. בכל פעם שניים או שלושה מנדטים ימניים הולכים לפח, המאמצים להקים ממשלה לאומית יציבה יורדים לטמיון, ובמחלקה היהודית בשב"כ מרימים כוסית".
ובכן, מבלי לזלזל במחלקה היהודית, נדמה לי שישנו הסבר אחר להתנהלותו הפזיזה של איתמר בן־גביר, המסכנת את הרוב הימני. יש קושי אמיתי, מובנה, בקשר של עוצמה יהודית עם הציונות הדתית: בעומק, בן־גביר ותומכיו באמת אינם "ציונות דתית". לכאורה, הם חלק מהמגזר: משתייכים לאותם מעגלים קהילתיים ומשפחתיים, ילדיהם לומדים במסגרות דתיות־לאומיות, לראשם לרוב כיפה סרוגה והם משרתים בצבא, ובכל זאת, הם נרתעים מלהצטופף תחת מטריית הציונות הדתית. הם לא מרגישים שם בבית.
הסיבה לכך איננה דתית, גם לא עדתית, אלא משהו שבין אידיאולוגיה לפסיכולוגיה. הציונות הדתית מחולקת אומנם לגוונים ולתתי־גוונים, מנהלת פולמוסים פנימיים, מלאת ביקורת, דרישות לתיקון ושאיפות הנהגה; אך כל פלגיה מאוחדים בקבלת כללי המשחק, וביחס של כבוד ואכפתיות כלפי מוסדות המדינה. זה מוטמע בצופן הגנטי שלהם. המדינה היא שלהם והם שלה, וגם כאשר הם כועסים או פגועים מאוד, הם עדיין מרגישים שייכים. המכנה המשותף של תומכי עוצמה יהודית, לעומת זאת, הוא הניכור, החשדנות, ופעמים רבות אף בוז וזעם כלפי הממסד.
בן־גביר ותומכיו אינם ימניים יותר מבצלאל סמוטריץ' ומאורית סטרוק, אינם מחויבים יותר מהם לשלמות התורה, העם והארץ, ואינם יותר אידיאליסטים. הם פשוט אינם מזדהים עם הממסד כמוהם. הם רואים במדינה ובמוסדותיה אשמים כל עוד לא הוכחה חפותם, ואינם רוחשים להם כל אמון. פה נפערת הפרצה בינם ובין אנשי הציונות הדתית. זהו ההבדל שבין התושב, המקומי, לבין האאוטסיידר. זו גם הסיבה שבגללה בן־גביר תמיד פורח בסקרים אבל אינו מצליח בקלפי, או לפחות טרם הצליח כשהתמודד לבדו. תומכיו, שאינם מאמינים במערכת, כועסים עליה ובזים לה, לא מתאמצים יותר מדי לצאת ולהצביע בבחירות; הם מתקשים לנטוש את העוז ואת העזות שבלעומתיות, לטובת הרכנת ראש כנועה של שייכות ושיתוף פעולה.
השידוך שרקח נתניהו לפני הבחירות האחרונות בין סמוטריץ' לבן־גביר, הוכיח את עצמו כמוצלח מאוד. החבירה למפלגת הציונות הדתית אפשרה לבן־גביר לרקוד על שתי החתונות – הוא היה בחוץ ובפנים בו־זמנית. הוא היה חבר בסיעה שייצגה את עמדותיו, ועם זאת הצליח להשמיע את קולו העצמאי, ועשה עבודה טובה. יו"ר עוצמה יהודית השתמש בפרובוקציות ובחוסר המעצורים שלו כדי להציף בעיות כואבות, ולהכריח את מוסדות המדינה להתייחס אליהן. חשדנותו כלפי הממסד וחוסר המורא שלו הועילו בחשיפת עוולות וכשלים. הוא נתן ביטוי לדעותיהם של תומכיו, היה להם לפה, וגם שדרג את מעמדו בכנסת ובציבור כפי שמוכיחים כעת הסקרים.
ומה יהיה עכשיו? האם נתניהו יפעיל שוב את הקסם שלו? האם בן־גביר, שחווה את העוצמה שבהשפעה מבפנים, יבין את הסיכון הגדול שבריקוד על גבול אחוז החסימה, ויחדש את האיחוד עם מפלגת הציונות הדתית? תשובה חיובית עשויה לאפשר לימין להכריע סוף־סוף את הבחירות ולהקים ממשלה בת קיימא. בן־גביר ותומכיו יתקרבו אומנם צעד נוסף אל הממסד שנוא נפשם, אך כנראה יוכלו להמשיך לקדם את דרכם העצמאית, לצד שותפות, המהווה מכפלת כוח, עם אלה שגרים איתם באותו בניין ומתפללים איתם באותו בית כנסת, ובסופו של דבר לא כל כך רחוקים מהם בדעותיהם.
וישנה, כמובן, גם האפשרות האחרת: בן־גביר עשוי להעדיף את חיבוקם המתעתע של הסקרים ואת הקולות הנלהבים ברחוב, על פני המנדטים בכנסת. ואז, אולי, נמצא את עצמנו אחרי הבחירות עם גרסה כלשהי של הקואליציה הנוכחית, ובמשרדי החטיבה היהודית בשב"כ שוב ירימו כוסית.
