1 בספטמבר יחול בשבוע הבא, אבל בינתיים כלל לא ברור אם הוא יבשר את תחילת שנת הלימודים, או את המשך החופשה הארוכה. יש כאן עימות בין שני צדדים צודקים: המורים צודקים שמצב שכרם מחפיר, והאוצר צודק שהמורים החדשים הם שזקוקים לעיקר התוספת, וכן שנדרשות גם רפורמות מהותיות במבנה המערכת – מהתאמה גוברת של לוח החופשות ללוח של שאר העובדים במשק, כלומר ההורים, ועד אפשרות לתמרץ מורים טובים ולפטר גרועים.
הצרה היא שכל הדיון מתנהל תוך שימוש בלעדי בפרמטר הכלכלי. אלה דורשים תוספת שכר, ואלה דורשים התניית גובה השכר בביצועים ולא בוותק. בכך נופלים שני הצדדים במלכודת השיח הקפיטליסטי, שהרגיל אותנו להגדיר את ערכם של דברים רק באמצעות הכסף. אם רוצים לנהל דיון משמעותי על מערכת החינוך, הוא צריך לכלול שני תנאי יסוד: האחד – נקודת המוצא של הדיון לא צריכה להיות המצב העכשווי של המערכת, והשאלה איזה טלאים ניתן להטליא לו כדי ששנת הלימודים איכשהו תיפתח. עלינו לעסוק בשאלת היסוד של יעדי המערכת, כאילו היא נבנית עכשיו מראשיתה. ממילא צריך להיות ברור שבחברה שמתייחסת לעצמה ברצינות לא ייתכן שתפקיד המערכת יוגדר בעיקר על ידי הצלחתם הכלכלית של בוגריה. אם זה היעד, הכישלון מובטח מראש.
הדיון צריך להתחיל לא מהמצוי אלא מהרצוי: מה צריך להיות תפקידה של מערכת חינוך – ורק לאחר מכן עליו להתקדם לשאלה כיצד מגשרים בין המצב העכשווי ליעד הרצוי. אם זה הדיון, ברור גם שלא ייתכן להגדיר למערכת יעד אחר מלבד טיפוח מכלול כישורי החיים של בוגריה: כישורים אישיותיים, חברתיים, ערכיים, וכן, גם לימודיים. במילים פשוטות: כל מה שהורה טוב אמור להקנות לילדיו, אמורה מערכת החינוך להקנות לבוגריה. הרי להורים ולמערכת אמור להיות יעד משותף, ומערכת החינוך לא נוצרה מלכתחילה אלא משום שלרוב ההורים אין הפנאי והכישורים להיות המחנכים הבלעדיים של ילדיהם.
בנקודה הזו יהיו בוודאי הורים רבים שיאמרו שהם לא מוכנים להפקיד בידי בית הספר את החינוך הערכי של ילדיהם. את זה הם יעשו בעצמם, ובית הספר יואיל להסתפק בתפקידו הלימודי. כאן צריך להזכיר לאותם הורים שמשפחות רבות, אולי אפילו רוב, אינן מסוגלות להעניק לילדיהן לא כישורים ערכיים ולא לימודיים, ומשום כך צריכה מערכת החינוך לספק את הכישורים האלה. אם טיפוח כישורי החיים יימנע מרוב הילדים, יסבלו מכך בסופו של דבר גם ילדיהן של המשפחות "החזקות". יתר על כן: עצם העובדה שהורים רוצים שבית הספר יעסוק רק בכישורים הלימודיים, מעידה אולי שברוב המקרים זה מה שמעניין את ההורים גם בבית, וגם שם הם לא ישקיעו מאמץ רב כדי לחנך את ילדיהם.
מהם בדיוק "כישורי חיים"? הכול: טיפוח ביטחון עצמי לצד כבוד לזולת, ידע טכנולוגי בסיסי, ידע כלכלי, ניהול משק בית, הבנה חברתית, כישורים לחיי זוגיות ולהורות; יכולת לחיות בחברה של בעלי עמדות וצרכים שונים, ועד תרומה למשפחה, לקהילה, למדינה ולאנושות. ידע לימודי הוא כמובן חשוב, אבל גם כאן חשובים בעיקר הידע הבסיסי של תחומי הרוח, החברה ומדעי הטבע, והיכולת לדעת כיצד ניתן להעמיק את ההשתלמות בהם. הפרטים עצמם, בוודאי כשמדובר בהעמקה שמעבר ליסודות, פחות חשובים.
איך יספיקו את "הכול" כאשר לא מספיקים היום אפילו את החומר לבגרות? התשובה דווקא מוכרת היטב לבוגרי המערכת של השנים האחרונות: צריך להשתמש במיקודיות. בכל תחום צריך להתמקד בכישורים הבסיסיים ביותר, ובעיקר בטיפוח הסקרנות והרצון להעמיק מעבר להם. גם הגדרת היעד חשובה: אם נקודת המוצא תמשיך להיות שרק ההישגים הלימודיים חשובים באמת, אכן לא יספיקו. אך אם נקודת המוצא תהיה שכלל כישורי החיים הם יעדיה של המערכת, חזקה עליה שהיא תמצא את הדרך לאזן ביניהם ולהפיק מכל אחד מהם את העיקר הממוקד.
כן, במערכת כזו יהיו אולי פחות שעות שמוקדשות ישירות להוראת "חומר". אבל אם בוגרי המערכת יהיו בני אדם ערכיים, וגם סקרנים יותר, חזקה עליהם שכבר יגיעו בעצמם להשלים את החסר.
