קריאת פסקי דין מעלה לעיתים את התהייה האם השופט שכתב אותם חולם בסתר דווקא על קריירה ספרותית. כזה הוא למשל פסק הדין שפורסם השבוע בערעורה של הח"כית לשעבר פאינה קירשנבאום על חומרת עונשה במה שמכונה "פרשת ישראל ביתנו".
"גבוה, מעל מגוון העבירות בפרק ט' לחוק העונשין, מרחפת־דואה עבירת השוחד, פורסת את אברותיה הרחבות ומטילה את צלה הכבד על סוגים שונים של התנהגויות; על סוגים שונים של מצבים; על סוגים שונים של מעשים; על סוגים שונים של מתת; ואפילו דיני הראיות אינם חומקים ממצודתה", התפייט השופט יצחק עמית בפסקת הפתיחה. אף שקירשנבאום החליטה לסגת מהערעור על עצם הרשעתה בשוחד ולערער רק על חומרת העונש, החליט עמית כי "פטור בלא כלום אי אפשר" והקדיש קטע לא קצר בפתח פסק הדין ל"סקירה תמציתית של 'עשרת הדיברות' של החקיקה והפסיקה בנושא עבירת השוחד".
זו לא הייתה הנקודה היחידה שבה בחר עמית להרחיב את היריעה ללא הכרח נראה לעין. בפסקאות שבהן סקר את אישום השוחד הקשור לעמותת איילים, הזכיר עמית כי המתת שהוענק לקירשנבאום באישום זה היה העברת כספים לאתר אינטרנט בשם "יזרוס" הפועל בשפה הרוסית. "ואם יתמה הקורא מדוע חפצה המערערת (קירשנבאום) ביקרו של אתר 'יזרוס'", חזר עמית ללשון מליצית, "נספר לקורא כי המדובר באתר חדשות אינטרנטי ישראלי שפועל בשפה הרוסית… במטרה לחזק את תדמיתה של מפלגת ישראל ביתנו בכלל ואת תדמיתה ומעמדה של המערערת בפרט".
ואז הוסיף עמית משפט נוסף, שייתכן כי הוא הסיבה לכל ההרחבה המיותרת, תוך רמיזה שקופה לתיק השוחד 4000, שעדיין מתברר בערכאה נמוכה יותר: "לנבחר ציבור יש אינטרס מובהק בסיקור תקשורתי של פעילותו, על אחת כמה וכמה סיקור תקשורתי אוהד, ולפנינו דוגמה נוספת לפניה המגוונות של טובת הנאה". עבור מי שמתקשה בפענוח רמזים לא ממש דקים, תרם השופט רמז נוסף, עבה כפיל, בפסקה העוקבת: "האישומים הקשורים למערער הם דוגמה לשוחד שיש בו מניע מעורב – מתן טובת הנאה על רקע יחסי ידידות וחברות, אך גם על רקע רצונו של הנותן כי עובד הציבור יפעל במסגרת תפקידו כדי לקדם אינטרסים של הנותן".
אמנם לא מדובר בפסיקת הלכה משפטית, אך בפרקליטות ודאי שמחו לקרוא על "סיקור אוהד" כטובת הנאה שעולה כדי שוחד. הרוח הגבית הזו הצטרפה לפסיקה נוספת בסוגיות שוחד, שניתנה לפני כחודש וחצי בפרשת שמעוני, ושימחה אף הוא את אנשי הפרקליטות. שופטי העליון קבעו אז ביחס לראש עיריית אשקלון לשעבר, כי קבלת מתת תיחשב לשוחד גם אם לא ניתן להצביע על תמורה ספציפית שהמשחד התכוון לקבל.
ההרחבה המתמדת של עבירת השוחד לא תגביר את אמון הציבור במערכת. עד היום הציבור התייחס בחומרה יתרה לעבירות שוחד, מפני שהיה ברור לו מהו שוחד. כאשר פסק דין המרשיע בשוחד מצביע על מתת מוגדרת שניתנה על ידי פלוני לעובד הציבור, בתמורה לכך שעובד הציבור ידאג לאינטרס מסוים ומוגדר של פלוני, קל לתת אמון בהכרעת בית המשפט. זאת בניגוד לעבירת "מרמה והפרת אמונים", אחותה הקטנה של עבירת השוחד, שנחשבת לבעייתית גם בקרב מומחי משפט, עד שיש הקוראים לביטולה.
הרשעה בשוחד, ודאי של נבחר ציבור, צריכה להיות חדה וברורה; כך שגם מי שלא מאמין לעובדות כתב האישום, יודה שלו היו העובדות נכונות ומוכחות היה ברור שנעשתה כאן עבירה. כאשר הדברים הולכים ונעשים מעורפלים, והרשעות בשוחד נשענות יותר ויותר על שיקול דעתם של השופטים בהגדרות ה"מתת" וה"תמורה", האמון בפסקי הדין ובמערכת כולה נפגע.
אחת הסיבות המרכזיות לירידת אמון הציבור במערכת המשפט היא התחושה שהשופטים, בעיקר בבית המשפט העליון, נטלו לעצמם שיקול דעת בהיקף נרחב בהרבה מזה שהמחוקק התכוון לתת להם, ופוסקים במקרים רבים לפי תפיסותיהם האישיות ולא על פי החוק. להרחבת עבירת השוחד מעבר למקרה הברור של מעטפת מזומנים העוברת מיד ליד יש אומנם סיבות טובות, אך גם להרחבות הללו צריך להיות גבול, ולו מפני שכידוע הצדק צריך לא רק להיעשות, אלא גם להיראות.
