פעם בכיתה י"א המחנכת שלי עצרה אותי במסדרון ואמרה שראו אותי מדברת עם מישהו. הלב שלי דפק על מאתיים, "מה? ראו אותי מדברת עם זאביק? מי ראה? איפה?".
אסור לדבר עם בנים באופן גורף, כפי שהיה כתוב על הקיר של הטלפון הציבורי בקומת המקלט בסמינר: "אמרי נא אחותי את למען ייטב לי" מה שהיה טוב לאברהם אבינו, טוב לשבאבניקים של הישיבות מסביב לסמינר. הכנתי כבר בראש מה להגיד ואיך להתגונן בלי שזה ישמע שאני מתגוננת, ואז המורה אמרה: "ראו אותך מדברת עם מישהי כושית". כן כן, ככה היה, זה לא חלום ולא אלבאמה של שנות העשרים בארצות הברית, אבל הטענה המרכזית של המורה מן הסתם לא הייתה בדיוק צבע העור של הנערה עם הצמות, אלא הצמות.
מה זה השיער הזה? לא הולכים ככה אצלנו, השמלה הקצרצרה שלה, לא הולכים ככה אצלנו, כן, גם הצבע עור הזה: "לא משלנו" מה שנקרא. בקיצור, מה יש לך לדבר איתה ברחוב? ואני במקום לשאת נאום חוצב להבות על התבוננות בפנימיות האדם ולא באורך החצאית, על קבלת האחר, השונה בצבע, בתרבות, על שיוויון זכויות למוחלשים. התחלתי לבכות "מה?" אמרתי למורה בתדהמה "אני? אני בחיים לא דיברתי עם מישהי כזאת!", ובכיתי. בכיתי ממש, אולי כי הייתי שחקנית טובה, אולי מרוב פחד, בכל אופן שיקרתי ובכיתי יפה מאוד.
מאז, אם ילד שלי אומר: "מה, את לא מאמינה לי?" ובוכה בשביל תוספת אמון, אני מספרת לו את הסיפור הזה ואומרת שאמון לא קשור לדמעות. ובוא נברר את זה כמו שצריך. ולעצמי אני אומרת: חשוב לי לדעת מה היה המניע שלו לשקר לי, הרי אני אמא שלו, ותוך חמש דקות אני נזכרת שהמניע לשקר הוא תמיד פחד. וכנראה שעם כל הכבוד להורות הנחמדה שלי, ייתכן שהוא קצת מפחד ממני. מפחד מתגובה, מעונש, משפיטה, מלאכזב אותי, מלהרגיש פחות רצוי לרגע, פחות אהוב. ואני שואלת את עצמי: "איך אפשר לבנות מרחב בו אפשר להביא את האמת בלי לפחד, ואולי זה טוב קצת לפחד? הפחד הוא מן סרגל כזה, כמה אני רחוק?"
אני אומרת את כל זה בגלל הסיפור שהעלתה מתלוננת חשובה לגבי רב חשוב. בלי ציניות אמרתי "חשוב" על שניהם. המילים: "אנחנו מאמינות לך" נאמרות אוטומטית וכמעט הופכות לסלוגן של קמפיין. אבל משפט כזה הופך את כל מי שמבקש ברור לאוטומטית כניצב בצד השני: לא מאמין או מאמינה, אבל לא נראה לי שזה הציר הנכון.
בוודאי שאנו רוצים לייצר רשת בטחון כחברה שתאפשר לנפגעות לבוא ולספר, רשת שחייבת להכיל רכיב של אמון. אבל השאלה לא צריכה להיות האם מאמינים או לא, אלא איך מייצרים מרחב שנשים וגם גברים שנפגעו יוכלו לבוא ולספר משהו משמעותי וייקחו אותם ברצינות. ויהיה ברור אמיתי בלי משוא פנים, בלי חסינות לחזק ולמפורסם, בלי שהמעמד שלו יהיה פקטור בעונש.
נכון, כל זה ארוך יותר ולא נכנס לסטיקר אבל אולי זה יותר נכון. להאמין למישהי בגלל שהיא אשה זה כמו להאמין לגבר בגלל שהוא גבר. לא מעט נשים סחטו את הבוס, את הבעל ואת החבר. בכלל, מוזר לחשוב שבגלל שמישהי אשה אז היא לא יודעת להפעיל מניפולציות. גם באלבמה של שנות העשרים בארה"ב לא מעט נשים לבנות ומעודנות שלא היו פוגעות בזבוב ידעו לשקר, לנצל ולהעליל. וגם לאשת פוטיפר האמינו, בגלל שהיא במעמד גבוה האמינו לה באופן גורף ואת העבד העברי למרות שהוא חכם ויפה, זרקו לבור. בור בור, בלי טלוויזיה ולימודים אקדמאים.
למען הסר ספר אני לא נכנסת לסיפורה של המתלוננת הספציפית, אני כותבת כאן על המשפט הגורף: "אנחנו מאמינות לך", שנאמר גם על מתלוננות אחרות לפניה, לפני שהוא הופך לסטיקר שחייבת כל נהגת להדביק על המכונית ומי שלא תדביק תסומן כתומכת בצד השני של הציר: "אני לא מאמינה" ותיזרק החוצה מהסיסטרהוד.
