נדב ואני פרקטיים, זאת המסקנה שהגענו אליה כשישבנו לשיחת נפש ארוכה באחד הלילות בשבוע החולף. זה לא אומר שאנחנו לא רגישים, זה לא אומר שאנחנו לא מתעסקים ברגשות שלנו. אנחנו כן, אבל איכשהו, שנינו מצליחים להפריד בין הסיטואציה לבין הרגשות העולים ממנה באופן כמעט מוחלט.
שמתי לב לזה שרוב הסיטואציות שממוטטות אותנו בחיים, אינן ממוטטות אותנו טכנית או פיזית, זה הרי הרגש שמשתלט עלינו וסוחט אותנו. אנחנו לא מתמודדים ביום יום שלנו עם רעידות אדמה או צונאמי. אנחנו מתמודדים עם סיטואציות שמטלטלות אותנו בפנים, ברמה הרגשית.
וזה באמת לא קל ולא פשוט.
יש גם קשיים טכניים רבים בחיים, מי כמוני יודעת, ואני ממש לא מזלזלת בהם, אבל כל עוד הקשיים הם רק טכניים אנחנו מוצאים את הדרך להתמודד. כשהקושי הוא רגשי, קשה לנו הרבה יותר.
אני זוכרת שכשהייתי גרושה וטרם פגשתי את נדב, התאהבתי במישהו. הוא לא התאהב בי חזרה והלב שלי נשבר. הלכתי לעבודה עם דמעות בעיניים בדרך הלוך ושוב בדרך חזור וזה היה ככה תקופה ארוכה יחסית. כל חיי המשיכו במסלולם הרגיל, שום דבר דרמטי לא אירע, אבל הרגשות שלי לקחו שליטה על הכל. דברים פתאום איבדו מטעמם וייאוש פשה בכל מה שבעבר שימח אותי. הרגשתי שלעולם לא אשמח עוד.
כמובן, זאת לא הייתה האמת. ההפך הוא הנכון. במבט לאחור לא ברור לי באמת למה התאהבתי בו. הוא ואני לעולם לא היינו מסתדרים. כמה חודשים אחר כך, פגשתי את נדב. הלב שלי התאחה כאילו לא נשבר מעולם והטעם והשמחה חזרו לחיי בקלות, כאילו מעולם לא עזבו. למדתי אז להיות פחות דרמטית. אני מחלקת כל סיטואציה לשני חלקים. צד אחד מעשי לחלוטין וצד אחד רגשי לחלוטין. ברגע שאני מפסיקה לערבב בין שני הדברים, הכל הרבה יותר פשוט.
וככה, כשישבנו על הספה עם כוסית יין לפני כמה ערבים, נזכרנו בכל מיני סיטואציות שעברנו יחד. שמנו לב שכנראה אחד מסודות ההצלחה של הבית המשולב הזה, הוא בדיוק זה; ההפרדה הזאת בין הפתרון הטכני לבין העומס הרגשי. נזכרנו במריבה הגדולה שהייתה בין הבת שלי לבת שלו ואיך פתרנו אותה. במבט לאחור, זה ברור.
כל אחד מאיתנו התמודד עם הרגשות שעלו בו. היו שם כעס, בושה, האשמה ואשמה עצמית. דיברנו על זה בינינו, הצפנו את הדברים, סיפרנו זה לזה מה כואב לנו והפרדנו את השיחות האלה לחלוטין מההתמודדות עם הבנות. נזכרנו כיצד הבת שלו הייתה מגיעה לחדר שלנו בלילות, איך היה קשה לה ולנדב שאני לא ישנה היטב עם ילדים במיטה שלי, לא משנה מי ילד אותם. פעם אחת הלכתי לישון בסלון ואחר כך ביקשתי ממנו לישון איתה במיטה שלה. מהר מאד גם התקופה הזאת עברה.
בבית הזה חיים שבעה אנשים שלכל אחד מהם צרכים ורגשות, לפעמים שונים או מתנגשים. כשזה מגיע לפרק ב', כל זה הרבה יותר מסובך.
היכולת להפריד בין צרכים לרגשות, מאפשרת לנו לגמד את הדרמות ולשים דברים בפרופורציות.
ובכלל, כשמסתכלים על זה רק טכנית, עניין שכמה שנים וזה מאחורינו.
