סכסוך העבודה המסורתי בין משרד האוצר למורים ערב פתיחת שנת הלימודים קיבל השנה גוון מיוחד. לתוך קלחת האינטרסים הסבוכה נכנס גם המאבק הגלוי בין ראש הממשלה לפיד לשר האוצר ליברמן. בעוד לפיד מבקש לקבל דריסת רגל בניהול המו"מ בין המורים למדינה, ככל הנראה במטרה למנוע שביתה בכל מחיר, התעקש ליברמן כי את המו"מ ינהלו אך ורק אנשי המקצוע במשרדו.
"עם כל הכבוד לכולם, הסמכות לנהל מו"מ היא רק של משרד האוצר. הדרג המקצועי צריך לנהל אותו. חודשיים לפני בחירות, שהפוליטיקאים יפסיקו לדבר על זה", הכריז ליברמן, כשהוא כורך בחבילה אחת הן את ראש הממשלה והן את שרת החינוך יפעת שאשא־ביטון. אך האם באמת הדרג הפקידותי באוצר, אנשי אגף התקציבים והממונה על השכר, הם המקצוענים? האם בידיהם המומחיות הנדרשת להובלת מערכת החינוך לחוף מבטחים? אם לשפוט על פי ניסיון העבר, התשובה שלילית.
אנשי האוצר מחזיקים בעיקרון שלפיו כל שיפור מהותי בשכר המורים חייב לבוא כשלצידו "רפורמה" שתשפר את מצב המערכת. ואכן, בין השנים 2008־2011 נחתמו שתי רפורמות שכר גדולות במערכת החינוך, שהעלו משמעותית את שכר המורים: "אופק חדש" בבתי הספר היסודיים וחטיבות הביניים, ו"עוז לתמורה" בבתי הספר התיכוניים. הורתן של שתי הרפורמות הייתה באוצר, שהסכים בתמורה להוסיף מיליארדים לתקציב שכר המורים. אך האם הרפורמות שיפרו במשהו את מצבה הכללי של מערכת החינוך? האם המערכת זינקה קדימה בעקבות שינוי מבנה ההעסקה של המורים? אחרי למעלה מעשור כבר ברור שלא. התקוות הרבות שנתלו ברפורמות הכזיבו. הזינוק קדימה לא התרחש.
את האשמה ניתן לתלות בשלל גורמים. אם תשאלו את יו"ר ארגון המורים רן ארז, הוא יתלה את האשם באוצר שאומנם מימן את רפורמת השכר, אך כשל בקידום הרכיבים המשלימים כמו בינוי בבתי הספר ועוד. באוצר מאשימים את משרד החינוך, שלא השכיל לעשות שימוש בכלים שהעניקה הרפורמה למערכת, כמו שעות הוראה פרטניות ושעות פיתוח מקצועי לטובת קידום תלמידי ישראל.
אך השאלה מי אשם חסרת חשיבות. העיקר הוא בשורה התחתונה: האוצר איננו בית היוצר המתאים לרפורמות חינוכיות. המענה לתחלואי מערכת החינוך לא יימצא בצעדים כמו חיובם של המורים להחתים שעון נוכחות או העברה פיקטיבית של שעות עבודה ביתיות לסביבת בית הספר, שנראו לאנשי האוצר מהפכניים ומוצלחים. אנשי המקצוע באוצר אינם מבינים בחינוך ואינם צריכים לעסוק בחינוך. לכלכלנים (בדומה למשפטנים, אגב) יש נטייה לחשוב שהם מבינים בכל דבר, אך זו שגיאה קשה. מוטב שבאוצר יחזרו לעסוק במה שהם מבינים בו, ויפסיקו להשתמש בכסף שבידם כשוט שנועד לכפות רפורמות מיותרות על המערכת כולה.
לסמוטריץ' יש בעיה
כשנה ורבע לאחר שיו"ר מפלגת הציונות הדתית, ח"כ בצלאל סמוטריץ', הכריז על יציאה לבחירות מקדימות, ניתן לקבוע שההימור הגדול של סמוטריץ' כשל. תוצאות הפריימריז עצמן לא היו מפתיעות. את ארבעת המקומות הריאליים – מלבד המקום השמור ליו"ר – תפסו חברי הכנסת המכהנים, והם ירכיבו את החלק הריאלי של רשימת המפלגה לכנסת הבאה. אך התקוות שלפיהן המהלך יעורר את השטח, יסחף המונים, יחבר את המגזר הציוני־דתי למפלגה ויגביר באורח משמעותי את התמיכה בה – התבדו.
אם לשפוט לפי הסקרים שהתפרסמו יממה לאחר סגירת ההצבעה, הפריימריז לא רק שלא הועילו למפלגה, ייתכן שאפילו הזיקו. במקום חיבור המצביעים הפוטנציאליים לרשימה, גברה נדידת התומכים למתחרה המרכזית, מפלגת עוצמה יהודית בראשות ח"כ איתמר בן־גביר. באחד הסקרים סמוטריץ' לא עבר את אחוז החסימה, ובשני סקרים נוספים הוא נחלש.
פריימריז, מתברר, אינם פתרון קסם. לצד היתרונות המוכרים, יש לשיטה גם לא מעט חסרונות. קמפיין פריימריז דורש שני משאבים שמי שאיננו ח"כ מכהן, או לחילופין עשיר מופלג, יתקשה מאוד לגייס: זמן וכסף. פוליטיקה היא המקצוע של הח"כים, ובה הם עובדים מבוקר עד לילה. המדינה אף מסייעת להם בעשייה הזו, בין אם בתקציב שוטף (המכונה "קשר עם הבוחר") ובין אם במימון צוות עוזרים. אדם מן השורה לא יכול להתרוצץ ימים שלמים בכל הארץ ולפקוד תומכים למפלגה כדי שאלו יבחרו בו ביום פקודה. הוא יכול לעשות פוליטיקה רק בשעות הפנאי. התמודדות בפריימריז גם עולה הרבה כסף: צריך להקים מטה, לגייס עובדים זמניים, לייצר תשתית פיזית וארגונית ולעמוד בקשר עם פעילים ותומכים. מי שאינו ח"כ מכהן יתקשה לגייס תרומות משמעותיות לצורך כך. התוצאה היא הפיכה של הפריימריז, שהיו אמורים להיות הזדמנות לרענון ופתיחת שורות, למשחק כיסאות בין הח"כים המכהנים.
אך מעבר ליתרון לח"כים המכהנים, לפריימריז בציונות הדתית יש גם בעיה מבנית קשה: חוסר הלימה בין המתפקדים למצביעים. הקהלים המאורגנים, אלה שנוטים להתפקד, שמרנים יותר וחרד"לים יותר מקהל המצביעים הרחב, שבדיעבד מתקשה להתחבר לבחירות שלהם.
כעת, לאחר שהפריימריז כשלו בהשגת האתגר הזה, ייאלץ סמוטריץ' לקבל החלטות קשות, כאשר האפשרויות העומדות בפניו הולכות ומצטמצמות. האפשרות הסבירה ביותר עבורו היא לרדת מהעץ ולהסכים לריצה משותפת עם בן־גביר, בהתאם לתנאים המעודכנים שהאחרון הציב. אולם ייתכן שעדיף לו לשבור דווקא לצד השני. לחבור לאיילת שקד וליועז הנדל בתנאים שהוא יכתיב להם, מעמדת כוח יחסית, ולפנות בעזרתם לקהל הדתי־לאומי הרחב. זאת כאשר הפעם, בניגוד לעבר, הוא יגיע מעמדת השותף הבכיר. אכן, חבירה כזו תהיה קשה מאוד לעיכול לשני הצדדים, שספק אם כיום הם מסוגלים אפילו לברך זה את זה לשלום. אך מצבים קשים מולידים פתרונות יצירתיים, ויתכן שהסיטואציה הנוכחית מזמינה את השניים לחשיבה מחדש ושינוי כיוון.
סכנה לדמוקרטיה
רשימת המחנה הממלכתי קיימה השבוע ישיבת סיעה חגיגית במכון הישראלי לדמוקרטיה, ובמהלכה הכריזו ראשיה על תוכניתם לייצוב שיטת הממשל. "אם לא נתקן – נפקיר את הזירה לסחטנים", הכריז יו"ר המפלגה בני גנץ בקול נרגש, והוסיף כי "לא ייתכן שכל שיקלי מלך, כל זועבי מלכה, ואזרחי ישראל שבויים של הקיצוניים". שותפו גדעון סער הדגיש כי צריך "לחזק את היציבות ואת המשילות. זה גם מה שהציבור מצפה מאיתנו".
דא עקא, באירוע לא הוצגה תוכנית של ממש. מה שכן הוצג הוא מסמך בן ארבעה סעיפים בוסריים וגולמיים. הראשון קובע שכדי לפזר את הכנסת יידרש רוב של 70 ח"כים; השני מבטל את הכלל שלפיו בהיעדר אישור תקציב מדינה, הכנסת מתפזרת; השלישי מגביל את כהונת ראש הממשלה לשמונה שנים; והרביעי מצריך פרק זמן מינימלי בין בחירות לבחירות, אך לא מפרט מה הוא יהיה.
אין צורך להיות פרופסור למדעי המדינה כדי לשים לב שיש כאן יותר חורים מתוכנית. מה יקרה אם חלפו שמונה שנים מבחירת ראש הממשלה, אך הכנסת, שעוד לא יכולה להתפזר, לא מסוגלת להסכים על ראש ממשלה חדש? כיצד תתנהל מדינת ישראל אם הכנסת לא תצליח להעביר תקציב? ובכלל, מה תהיה מערכת היחסים בין הכנסת לממשלה בשיטת המשטר החדשה? ניסיון שעשינו לקבל לידינו את התוכנית המלאה, במטרה למצוא מענה לתהיות, העלה חרס. מתברר שתוכנית של ממש כלל אינה בנמצא. היא עדיין מתגבשת בימים אלה.
אם לשפוט על סמך מה שכן פורסם, מוטב לגנוז את התוכנית בטרם נולדה. בהנחה שהכוונה אינה לייסד פה משטר נשיאותי, היא אולי תפחית את מספר מערכות הבחירות, אך במקביל תאפשר לשתק את המערכת הפוליטית בקלות רבה. מיעוט של חברי כנסת (51) יקבל את הכוח למנוע באופן אפקטיבי חילופי שלטון, ויתאפשר מצב רע שבו המדינה מתנהלת זמן רב ללא תקציב בתוקף. במציאות כזו מי שיתחזקו הם הגורמים הבלתי נבחרים. פקידי האוצר, היועמ"ש ואנשיו, וכל שאר הגורמים המקצועיים כביכול, יצברו עוד ועוד סמכויות על חשבון נבחרי העם. המשטר אולי יתייצב, אך הדמוקרטיה הישראלית תספוג מכה קשה, אולי אפילו אנושה.
