כבכל שנה בקצהו של חודש אוגוסט, שהוא גם קצה־קצהו של החופש הגדול והבלתי נגמר, שמנו השבוע פעמינו המשפחתיים לצפון הירוק והקסום של ישראל לכמה ימים ולילות של נופש. בניגוד לכמה כותבי טורים בעיתונים אחרים, כאן לא תקראו זעקות שבר על הפקקים הנוראים או על מאות הישראלים שתקועים זה באחוריו של זה בתור לאטרקציית מים כלשהי. הממורמרים והיללנים למיניהם, שבאו עם המרמור והיללה בילט־אין כבר מהבית, מוזמנים להישאר בשנה הבאה בתל־אביב או לקחת מטוס לואו־קוסט לאי יווני קסום שבו יוכלו להתרווח באיזו טברנה מול הים, לא להבין מילה ממה שנאמר סביבם (בתרגום מיוונית מדוברת: "אני לא מאמין שגם לפה הישראלים הנודניקים האלה הגיעו, אם אגלה מי סיפר להם על האי שלנו אני אחנוק אותו בידיים חשופות"), לא לעשות כלום כי אתה לא מכיר פה כלום, ואז לחזור הביתה במבט מצועף שכולו "הייתי בחו"ל עם המשפחה! משוגע מי שנשאר בארץ".
נכון, הדרך לצפון בכביש שש אורכת יותר מהרגיל בימי החופש, לפעמים אפילו כפול. וסביב הכינרת אפשר לעמוד כמה דקות בפקק. אבל למעט אלה – כבישי הצפון פתוחים, יפהפיים וממלאים את הלב והנפש במראות שהעין לא שבעה מהם, בכל שנה מחדש. ובכל מקום מדברים איתך בעברית. והילדים קוראים את השלטים. וכשמגיעים לפקיעין הם שואלים על רשב"י, ואחרי ביקור בצפת הם יודעים עוד משהו על ארבע ערי הקודש ומי היה האר"י. ואפשר לעצור בכל קיוסק ולקנות ארטיק שהרי הכול כשר. ובדרך הביתה לא צריך לקום בשלוש וחצי בבוקר כי הלואו־קוסט ממריא בשש, ואין לחץ האם נמצא את הדרכון או לא, מקסימום האם יהיה איזה פקק בכביש שש גם בחזור.
נסענו צפונה ובאחד הימים עשינו את המסלול של נחל עמוד, מאזור כפר־שמאי ועד בריכות שכווי – מסלול מים איתן לא ארוך ולא קשה במיוחד, מתגמל וכיפי עד מאוד. ולאורך כל המסלול לא יכולנו שלא לשים לב לעובדה בולטת: כל מי שהיה איתנו בחניה, במסלול עצמו, בבריכות, בקיוסק ואפילו בשירותים – היו דתיים ודתיות. מגוונים ומסוגים שונים – לייטים וחרד"לים וחרדים עובדים וחרדים שאינם עובדים – אבל כולם דתיים. בשלב מסוים ניסינו למצוא חילוני, ללא הצלחה.
כשהסתיים הטיול העליתי לטוויטר ולפייסבוק את הטקסט הבא: "ממש בסוף המסלול, בקצה הנחל בצפון, זכינו לראות אותו. היצור הנדיר שפעם הסתובב פה לא מעט וכולם חשבו שכבר נכחד לגמרי מהאזור. ראינו חילוני". קודם כול, מדובר בשקר, כי כאמור לא ראינו אף לא חילוני אחד. אבל מילא, מדובר בציוץ הומוריסטי שבא להאיר נקודה מסוימת. רוב הקוראים והקוראות קיבלו את המשפט הזה כפי שהוא, כלומר בהומור, וסימנו לייק, כתבו תגובה שמאששת או מתקפת אותו בהתאם לניסיונם האישי, ועברו לגלול את המשך הפיד. אבל אני דווקא רוצה להתעכב על המיעוט שלקח את הדברים קשה.
"נעימה הטפיחה העצמית על השכם הזו, נכון? אנחנו, הו אנחנו. אין כמו אנחנו. אתה מטייל רק בחול המועד ובין הזמנים, רואה רק דתיים ובטוח שרק דתיים מטיילים בארץ! איזה נהדרים אנחנו, לא כמו החילונים הריקנים האלה!", כתב מישהו בטוויטר. "כי רק אנחנו הדתיים כאלו ערכיים ומטיילים והם החילוניים כאלו עגלה ריקה. בטח תקועים על המסכים כל היום. לא להאמין שהנרטיב הזה ממשיך להחזיק. מדלגים בחוסר חן על צניעות וענווה פעם אחרי פעם עם אפס מודעות עצמית, כמה רע זה נשמע".
ובכן, בואו נדבר על זה רגע. אני מבין לגמרי שחם ולח וכולנו כבר על הקצה. אבל האם באמת אפשר לראות בציוץ הנ"ל סימן לטפיחה עצמית על השכם? ברצינות, אפשר לראות בו דילוג בחוסר חן על צניעות וענווה? מאיפה מגיעה הפרשנות הכל־כך מוגזמת הזו לטקסט קצר שברור שנכתב בהומור?
שנים סיפרו לנו שאנחנו גשר. המקף המחבר מאותן פעולות בבני עקיבא. על הגשר הזה רבים נהנו ועדיין נהנים לדרוך, מתוכניות סאטירה טלוויזיוניות ועד למערכת פוליטית שלמה ומתוזמרת משמאל – ולמרבה הצער בשלוש השנים האחרונות גם חלקים מסוימים בימין – שרואה בציונות הדתית לגווניה אשֵמה כמעט בכל דבר רע שקורה במדינה, ובכלל לא משנה אם הדתי או הדתייה גרים בפתח תקווה, ירושלים, אלקנה, יצהר או רעננה. הפכנו סמל למשיחיות מסוכנת, למגזר שמשתלט על מוקדי כוח באשר הם, מתגזען פה ושם היכן שרק אפשר, ואת כל זה הוא עושה בהתנשאות אין קץ.
כמו בכל ביקורת, גם בזו יש קצת אמת. בטור הזה ממש כתבתי לא פעם בשנים האחרונות על מופעי יהירות כאלה ואחרים הקשורים לציונות הדתית, ותמיד יש מה לתקן ולשפר. אבל נדמה לי שכמו יהודים טובים בדורות קודמים, גם אנחנו כמגזר קצת התמכרנו להלקאה עצמית. אנחנו ממהרים לאמץ את התכונות הרעות שמיוחסות לנו, ושלרובן יש מקור עם אינטרס פוליטי מובהק והרבה פחות ראיות מוצקות. מכאן קצרה הדרך לראות צל הרים כהרים, וצל של ציוץ הומוריסטי כהר של חוסר מודעות עצמית.
טוב שיש ביקורת שמופנה פנימה, אבל צריך גם לדעת להסתכל על המכלול. ובמכלול – יש פה ציבור דתי־לאומי גדול שיכול וצריך להמשיך להיות גאה בעצמו, שיש בו הרבה מאוד טוב וגוונים, ושצריך לדעת לצחוק על עצמו וגם קצת על אחרים, להמשיך לטייל בגאווה בשבילי הארץ (או באי יווני קסום, רק אל תלמדו יוונית) וגם לעמוד בפקק בכביש שש בדרך אל או מהנופש בצפון. אנחנו לא מאלה שמפחדים מדרך ארוכה, זוכרים?
