הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים שִׁתִי לִבֵּךְ לַמְסִלָּה דֶּרֶךְ הלכתי [הָלָכְתְּ] שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל שֻׁבִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה (ירמיהו לא, כ).
בשבוע האחרון של חודש אב הייתי בסיני. רגע לפני שעזבתי הלכתי לעמוד שוב על האבנים שעל שפת הים אותו התחלתי לגלות רק מעט דרך השנורקל ולצידו ישנתי במשך שבעה ימים. לא הייתה לי קליטה, הייתי מנותקת ועם זמן למחשבות, אבל לא הצלחתי לרצות או לבקש דבר. לא רציתי לזמן, לייבא, להתפלל למשהו מסוים, "לעשות" מדיטציה. הרי רק לבהות בים, בהרים ובכוכבים זו מדיטציה. רק ציירתי לפעמים במחברת את מה שראיתי. לא כתבתי מילה. גם מילים מתקשרות אצלי למשהו שמבקש לומר או להביע או למלא, שלא כמו הציור שמצליח פשוט להיות. לא הצלחתי להרגיש את תחושת החוסר שגורמת לפעולה הזו של בקשה להתמלא. קרו הרבה דברים במהלך השבוע הזה. בין היתר במקום שבו אף אחד לא ניהל אורח חיים דתי סביבי הרגשתי שהזהות הדתית שלי מאותגרת.
אבל בין כל הדברים שהתרחשו הנחתי לעצמי פשוט להיות. למרות כל זאת במשך רוב השבוע בזמן שישנתי, חלמתי חלומות של חוסר, של כאוס ואימה. ניסיתי לא לשפוט, לנתח ולפרש אותם, אלא רק להתבונן. לתת לדברים שיקרו מעצמם מבלי שאפעיל כוח מיותר. אל מול השלווה גם הכאוס רצה לבוא ולקבל את שלו והוא הגיע בזמן שישנתי מבלי שהזמנתי אותו.
כשעמדתי על שפת הים, רגע לפני שעזבתי, רציתי להודות, לים ולמקום, לאלוהים. הוצפתי רגשית ודמעות ניקוו בעיניי, על החסד של הים הזה שלפני המון שנים קרה בו נס פלאי ומרים הנביאה על שמה אני קרואה שרה בו.
אני חושבת שהלך הרוח הנפשי הזה שבו הנחתי לדברים פשוט להיות לא הגיע פתאום בסיני, אלא היה קיים קודם לכן, אבל בגלל השקט שנפער בחופשות מהסוג הזה והמרחק- הוא התבהר לי עוד יותר. האם אני שלמה וכנועה למציאות, או שפשוט ויתרתי על עצמי? האם זו התבטלות ואני כלי על מנת לקבל, כמו ששמעתי מפי ימימה אביטל זצ"ל שביטול לאלוהים זה באנגלית – BE-TOOL או שהעלמתי את רצונותיי?
כשהייתי ילדה פיתחתי אובססיה לסרט "הסיפור שאינו נגמר". צפיתי בווידאו עשרות פעמים. הייתי מאוהבת בגיבור אטריו, ילד לוחם, שלו ושחום עם שיער שחור חלק ועיניים חומות. נהגתי לדמיין שאני עולה על אוטובוס והוא במקרה נמצא בחופשה בארץ וגם יעלה לאותו האוטובוס וכך נפגש. הדמות שלו סיפקה לי במשך זמן מה איזו כמיהה למשהו שלא ידעתי מה הוא.
הגיבור אטריו, ילד שאין לנו מושג מאיפה הגיע ומי משפחתו, משולל מדפוסי אישיות וזהות ורק משרת רעיון גדול ממנו. הזהות שלו מבוססת אך ורק על הרצון שלו להיטיב ולהלחם בכוחות הרעים. הוא ילד טבע וקשור לבריאה. הוא נלחם בסרט "בלא כלום", שמייצג את התפוררות החברה האנושית אל מול הקדמה. אטריו נלחם להציל את ממלכת הדמיון שמתקיימת בראשם של בני- האדם ונמצאת בסכנת היכחדות.
נדמה שכמו בסרט "הסיפור שאינו נגמר", אנחנו נלחמים על העולם שלנו שלצד הקידמה יזכור מי הוא ומאיפה הוא בא, יזכור את הטבע, את הדמיון ואת המבט בעיניים סביב שולחן השבת. "ואלול בועט" (אביב גד'ג).
.
