שירית אביטן כהן התרגזה לקרוא את הדברים שלי אחרי הזכייה המרגשת שלנו באירוויזיון. התרגזה עד כדי כך שפרסמה באתר 'מקור ראשון' טור שלם שבו טענה שאני מחדירה "מסרי שנאה" ושמדובר כמובן ב"הסתה", וזאת תוך עיוות מוחלט של דבריי.
הפוסט שפרסמתי בפייסבוק עסק בדבר אחד: כמה טוב לזכות בתחרות בינלאומית, עם מועמדת חזקה, מרשימה ומוכשרת, בשיר שכולו גאווה בכוח הנשי ובזכויות נשים, כשכל העולם מוחא לישראל כפיים. הניצחון של נטע ושלנו מייצג את הדברים שרובנו גאים בהם: שישראל היא מדינה חופשית, ליברלית, מקבלת את השונה ומובילה בקרב מדינות המערב.
לצערי הרב, כמה ממנהיגי הימין מנסים היום לעשות מאיתנו ישראל אחרת, שבה שירת נשים היא נושא שנוי במחלוקת, להט"בים הם מוקצים ומארגני "מצעדי בהמות" יושבים בכנסת, כפייה דתית מזדחלת לתוך מערכת החינוך הממלכתי, ושוביניזם, הומופוביה ופלגנות מלווים את הפרופגנדה של נבחרי הציבור שלנו; ישראל שאין בה נטע ברזילי, שבה נשים אינן יכולות לעמוד על הבמה או לשרת כלוחמות בצבא או להיות שרות בממשלה; ישראל שכנראה כלל לא תשתתף באירוויזיון.
את הפוסט שלי סיימתי ב"שיח השנאה" הבא: "ניצחנו באירוויזיון כי הראינו את ישראל כמו שהיא יכולה להיות: פתוחה, שמחה ושוויונית". מי שטקסטים כאלה מאיימים עליו, כדאי שיציץ רגע במראה.
לחיזוק טענתה הוסיפה אביטן כהן שאם היה לה בן דוד, והוא היה לומד בישיבת עלי, היא בטוחה שהוא היה שמח על זכייתנו באירוויזיון. אלה חדשות נפלאות, גם אם בן דוד דמיוני הוא טיעון די חלש. אבל הן בכלל לא קשורות למה שכתבתי: בני הדודים של שירית, דמיוניים או אמיתיים, לא מעסיקים אותי. הבעיה שלי ושל רבים בציבור הישראלי היא לא התלמידים בעלי, כמו שהיא לא מצביעי הליכוד או הבית היהודי. מה שמטריד אותי, וצריך להטריד את כל מי שמדמיין עתיד טוב יותר למדינה שלנו, הם מעשיהם ודבריהם של המנהיגים הפוליטיים והרוחניים במחנה הימין, שרוצים לשנות את אופי החברה בישראל.
האמת היא שרובנו שמחנו והתגאינו בניצחונה של נטע – אבל לא כולנו: הרב שלמה אבינר, למשל, לא שמח. הוא טען שאין מקום לשבח את נטע כי "אשת חיל היא אם שמגדלת ילדים, אישה נאמנה לבעלה", ולא חלילה זמרת צעירה ומוכשרת שמייצגת אותנו בעולם. לניצחון שלה, שיביא את האירוויזיון לירושלים לראשונה זה 20 שנה, קרא אבינר "חילול השם בריבוע", והוסיף ש"ירושלים היא לא עיר הזמרות והתחרויות השפלות".
גם הרב אליקים לבנון, חבר הנהלת מועצת יש"ע, בוודאי לא צהל כשניצחנו. אחרי הכול, הוא מאמין ששירת נשים היא חטא חמור עד כדי כך שהורה לחיילים לצאת מהאולם כשנשים שרות, "גם אם תעמוד כיתת יורים בחוץ, ויירו בכם למוות".
הרב סדן, ראש מכינת עלי, טען ש"הפשע הגדול הוא לחנך את האישה להיות עצמאית". לא שמעתי את השר בנט יוצא נגד האמירות הללו, ואף שרבים מחבריי בני הציונות הדתית מתנגדים להן, לא קמה לצערי מחאה של ממש נגד המסרים החינוכיים כאלה.
אין לי ספק שגם ח"כ סמוטריץ', שאמנם ניצל את הניצחון כדי לרמוז בלעג שהשמאל שונא את ירושלים, לא באמת צהל לראות את השיר של נטע. הרי בכל פעם שאבינר או הרב לוינשטיין מתקיפים נשים, מפקדים בצה"ל או להט"בים, סמוטריץ' נחלץ להגנתם בשקרים בוטים ודמגוגיה משתלחת. סגן השר אלי בן־דהן, השר אורי אריאל, ח"כ ניסן סלומינסקי ורבים מחבריהם מביעים עמדות דומות.
אביטן כהן ניסתה לטעון כאן שיצאתי נגד דתיים. מעולם לא עשיתי ולא אעשה זאת. ממתי לרצות ישראל אוהבת אדם, שוויונית לנשים ורודפת שלום זו מתקפה על הדתיים? ממתי לצאת נגד שוביניזם והומופוביה זו אמירה נגד דתיים? ממתי לצאת נגד מצעד הבהמות זו מתקפה על דתיים? האם ביקורת על דברי הרב לוינשטיין זו ביקורת על היהדות? אני כנראה מעריכה את הציבור הדתי בישראל הרבה יותר ממנה, שכן ברור לי שהדברים האלה רחוקים מלייצג אותם.
יותר מזה, אני מצפה מהם, ומהציבור החילוני בישראל, שיילחמו בתופעות האלה בכל הכוח. איפה הייתה שירית אביטן כהן כשרבנים מובילים וח"כים בבית היהודי הודיעו שנשים שוות פחות? שהומואים הם סוטים? שאסור ללדת ליד ערביות? איפה היא הייתה כשנערי גבעות חזרו לבצע פעולות "תג מחיר", כשהם עוברים על החוק ומסכנים אותנו בהתלקחות ביטחונית בשטחים? הדברים האלה כנראה לא נשמעו לה כמו "שיח שנאה" או "הסתה" שצריך להילחם בהם.
את שיח השנאה וההסתה שהתפתח פה הובילו בגאון ראשי מחנה הימין, פוליטיקאים ורבנים, כשהשתלחו בשופטים, בשוטרים, בקציני צה"ל, בעמותות, בעיתונאים, באמנים, ובחלקים אדירים מהציבור הישראלי. לא הדתיים, לא המתנחלים, לא הימנים: פוליטיקאים, אנשי ציבור, רבנים וגם עיתונאים, שמנסים לקרוע את החברה שלנו לגזרים ולסמן את עצמם כשומרי הסף של הישראליות.
מי שלא מתיישר עם הקו שלהם, הקיצוני והמפלה, לא ימצא כאן את מקומו. התגבשה כאן הנהגה פוליטית שכדי לרצות מיעוט קטן וקיצוני ב"בייס" שלהם, וכדי להסיח את הדעת מהיעדר החזון ומהשחיתות שלהם, מלבים שנאה שאופפת היום את כל המערכת הפוליטית שלנו, וסותמת לרבים את הפה.
שיהיה ברור: האנשים האלה אינם מייצגים את הציבור הימני או הדתי בישראל, גם אם הם מתיימרים לפעמים לדבר בשמו. רוב הדתיים רחוקים שנות אור מהגזענות, השמרנות והחושך שסמוטריץ' ולוינשטיין מנופפים בהם כאילו היו דגלי ישראל. מי שמפילים חוקים למען שוויון על בסיס קבוע, מי שנאבקים בשירות נשים בתפקידי לחימה (או בצבא בכלל), מי שעושים הכול כדי לכופף את הערכים הליברליים שבהם החזיקו מקימי המדינה ושבהם מחזיקים גם היום רוב אזרחיה – אלה מייצגים תפיסת עולם הפוכה לזו שהביאה לנטע ולישראל כולה את הניצחון.
במקום להיעלב בשמם ולהיחלץ להגנתם, אני מציעה להצטרף אלינו, ולהילחם בניסיון להחזיר אותנו אחורה בזמן. אלינו – חילונים ודתיים ומסורתיים, יהודים וערבים, תושבי ירושלים, תל־אביב וירוחם. יש פה הנהגה ומאחוריה מיעוט זועם, כוחני וקולני, שמנסה לרמוס את הערכים האלה – ואנחנו ממש לא מתכוונים להיות הצעצוע שלהם.
