יותר מעשרים אמנים, במה במרכז ההיכל וסביבה קרוב ל-11 אלף צופים וקצת יותר משלוש וחצי שעות של היפ-הופ ישראלי, גדוש בביטים והופעות להקה: "כל הקופה" – האירוע שהתקיים במוצאי שבת האחרון בהיכל מנורה מבטחים – הוכיח מעל לכל ספק כי ההיפ-הופ הישראלי נמצא בעידנו הטוב ביותר, והוא כאן כדי להישאר.
אבל בואו נחזור קצת אחורה. עוד לפני שמופע כל הקופה עלה בגרסתו המחודשת, קדם לו אחד אחר לפני עשרים שנה. ההיפ-הופ הישראלי חווה את פריחתו הראשונית בתחילת שנות ה-2000 וכיאה לז'אנר ולמעמדו שהלך וגדל בקרב הקהל הישראלי, נערך ערב עם הופעות של הראפרים המובילים דאז בהפקתם של פילוני (דני קרק) ושב"ק ס'.
פילוני הוא גם החוליה המקשרת למוצאי שבת האחרון. הגיטריסט והמפיק של שב"ק ס' לשעבר היה אמון על הניהול המוזיקלי של הערב לצד נועם פיינגולד על הייעוץ האומנותי, בערב שהיווה החייאה לערב הקודם שנערך אי-אז בשנת 2002. ממרחק השנים מבינים כי זו לא הייתה התקופה הכי טובה שחווה ההיפ-הופ הישראלי אבל היא בהחלט הייתה התשתית להצלחתו של המופע האחרון.
רביד פלוטניק, טונה, פלד, לוקץ', אורי שוחט, שקל, אורטגה ודיג'יי מש הם רק חלק מהשמות שכיכבו בערב הזה. השונה הוא שבניגוד לחלק מהאמנים שעומדים על הבמה בעיקר בשנים האחרונות ומהווים את הגל החדש של הסצנה, כל הראשונים היו שם עוד בגל הראשון של ההיפ-הופ בישראל. מאז הם חרשו אינספור במות, הוציאו אלבומים ובעיקר השאירו את הסצנה בחיים והיו חלק מרכזי בפריחתה המחודשת בשנים האחרונות.
הפריחה הזו היא שנתנה את הבמה גם לגל החדש שכולל את טדי נגוסה, סימה נון, עטר מיינר, חברי הלייבל "שיגולה רקורדס" וביניהם כהן, עדן דרסו, וייב איש ודיג'יי מש על הפטיפונים. גם ג'ימבו ג'יי, אקו, מבוא הדודאים, הלם תרבות, אברהם לגסה, צוקוש ואמנים נוספים עלו על הבמה והיו חלק מהמופע הגדול.
הייתה רמה גבוהה, הרבה מוזיקה וקהל משולהב שהכיר את רוב המילים בשירים והרים את האנרגיה לרמות גבוהות. גם ההפקה, שהייתה מאורגנת לעילא, הריצה את הערב בצורה מופתית עם רצף הופעות שלא נקטע, למעט רגעים קצרים בהם גורי אלפי עלה לדבר וחיבר בצורה נפלאה את החלקים השונים של הערב. אבל עם כל הכבוד לערב הזה, והוא באמת ראוי לכבוד, יש שתי נקודות ששווה להתעכב עליהן.
הראשונה היא האורך. מובן הרצון לתת את הבמה לקולות הצעירים בסצנה, אבל היו כאלו שקצת התקשו להחזיק את הגודל של הבמה, מה גם שרובם הופיעו עם פלייבק של הביטים ברקע – שנעלמו בתוך החלל הגדול של ההיכל. אולי טוב היה לתת את הבמה לקצת פחות אמנים ולייצר חוויה מהודקת ומהנה יותר. וזה מביא אותנו לנקודה השנייה: הביטים.
כשאורי שוחט עלה לתת את הסט עם אמנים אורחים וכשעטר היה על הבמה, איכות ההפקה הגבוהה של המוזיקה שהם מייצרים הצליחה להזיז ולהיות מורגשת היטב. ברוב ההופעות האחרות, משהו בצורה שבה האולם בנוי ואיך שהסאונד מגיע לקהל הביא לכך שהקיקים והסאבים – גורם מרכזי ביותר במוזיקת היפ-הופ – קצת התפיידו והפכו לסאונד עמום.
כתוצאה מכך, ברוב הזמן המוזיקה בלעה את קולות הראפרים ששרו ובסט של שיגולה, גם את כלי המיתר והנשיפה שהיו אמורים לחזק אותם, במה שסיפק חוויה קצת חלקית ומאכזבת. ייתכן כי לפעם הבאה שווה לחשוב על קונספט שבו יהיה הרכב שמנגן כל הערב, כמו שקרה בחלק האחרון של הערב בו האמנים הגדולים יותר הופיעו עם ההרכבים שלהם ובהתאם לכך גם רמת האנרגיה עלתה רמה.
בחלק הזה של הערב, לצד ג'ימבו ג'יי, פלד ורביד פלוטניק שסיפקו את הסחורה והלהיבו את הקהל, טונה קצת אכזב עם הופעה שבה הקהל שר קצת יותר מדי וטונה קצת פחות מדי. גם רשימת השירים שבחר להופעה הייתה מאכזבת וכללה בעיקר להיטים שנטחנו עד דק, ללא שום שיר מהאלבום האחרון שלו. גם הופעתה של נגה ארז הייתה קצת תלושה מהאווירה של הערב ולא התאימה לתמהיל של המוזיקה ושל האירוע.
ואחרי הכל, שאפו, שאפו, ושוב שאפו. לצד האמנים שהופיעו בערב, יש עוד קולות נהדרים שפועלים בסצנה וממשיכים להרחיב אותה לפתח אותה, ולהביא לצמיחתה, ובתוכם גם כאלו שחסרו בערב כמו סוויסה ולהקת שאזאמאט. ועדיין, הצהרת הכוונות, ההפקה המושקעת עד לפרט האחרון, ואולם שלם ששר את מילותיהן של חלק גדול מהשירים מספקים אופק מופלא לסצנה שהולכת וגדלה ככל שהזמן עובר ומתבססת כאחד הדברים הכי טובים שקיימים בסצנת המוזיקה הישראלית ובתרבות בארץ.
