כפי שחלקכם אולי הבחין, המערכת הפוליטית בישראל לא מצליחה לצאת מהסחרור כבר כמה שנים. זמנים מטופשים מוציאים מאנשים רעיונות מטופשים, ולצד שלל הרעיונות ההגיוניים שעלו לאחרונה לפתרון הסחרור הזה, זכינו גם לשלל רעיונות לא הגיוניים.
שלמה פיוטרקובסקי כתב בטורו האחרון על ארבע הצעות חוק שרשימת "המחנה הממלכתי" מתכננת לקדם: א. כדי לפזר את הכנסת יידרש רוב של 70 ח"כים; ב. ביטול הכלל שלפיו בהיעדר אישור תקציב מדינה הכנסת מתפזרת; ג. הגבלת כהונת ראש הממשלה לשמונה שנים; ד. חובת פרק זמן מינימלי בין בחירות לבחירות. לא צריך להיות גאון כדי להבחין שכל החוקים האלה נתפרו במיוחד כדי לפתור את הבעיה שאנחנו נמצאים בה, ועלולים ליצור הרבה בעיות בכל הקשר אחר (כמו מצב שבו 69 ח"כים רוצים לפרק את הכנסת, אבל 51 ח"כים משאירים קואליציה רעועה ומחזיקים את כל המדינה בגרון).
ובכן, למה ניגרע. הנה הרעיון שלי, שאין לי ספק שיפתור את הבעיה לחלוטין, ויאפשר להקים ממשלה מתפקדת מהר מאוד. רק חבל שהוא לא יכול לקרות לעולם.
התפטרות כוללת
כל שצריך הוא חוק פשוט: אם אף חבר כנסת לא מצליח להרכיב ממשלה תוך זמן מסוים, או שהממשלה לא מצליחה להעביר תקציב תוך זמן מסוים, הכנסת לא מתפזרת אלא מתפטרת. כל הח"כים מפנים את מקומם לבאים בתור ברשימה. לליכוד היו 30 ח"כים? אז עכשיו ייכנסו לכנסת מקומות 31-60. ליש עתיד היו 17? ברוכים הבאים, מס' 18-34. כך גם לגבי המקומות 9-16 בש"ס, מקומות 8-14 בעבודה ואני מאמין שהבנתם את הרעיון ולא צריך להמשיך עם שאר המפלגות.
לפני שאתם קופצים, בואו נסביר למה זה הגיוני: קודם כול, מבחינת המצביעים – לא שדדנו לאף אחד את הקול. הצבעת לליכוד, קיבלת ליכוד; הצבעת משותפת, קיבלת משותפת. ח"כים יקרים, אתם עובדים אצלנו, לא הצלחתם לעשות את המלאכה שלכם – פנו בבקשה את מקומכם ותנו לבאים בתור לנסות.
ומה בעצם מנע הקמת ממשלה? פערים אידיאולוגיים, נכון, אבל גם משקעים אישיים. אז בואו נזיז הצידה את כל האנשים שיש ביניהם משקעים; אין נתניהו ואין לפיד, אין סער ואין ליברמן, אין דרעי ואין ליצמן; כל האנשים האלה נכשלו, בואו ניתן לאנשים אחרים מאותן מפלגות לנהל את העניינים. וכמובן, אין פה התנכלות למנהיגים של צד אחד, בסגנון "הכול בגלל שפלוני" לא זז, כי האכיפה פה שוויונית.
מעבר לזה, אין לי ספק שאם יהיה חוק כזה, לעולם לא יצטרכו להשתמש בו. ברגע שהמחיר שהח"כים ישלמו יהיה אישי, באורח פלא יימצאו הגשרים מעל התהומות, ולפחות 61 מהם יגלו שהם בעצם מסוגלים להתאחד לממשלה אחת.
למה בכל זאת לא
אז אם הרעיון הזה טוב כל כך, למה בעצם כבר בכותרת המשנה הבהרתי שהוא לא יכול לקרות? כאמור, יש שתי סיבות. נתחיל מהגרועה:
אין ח"כ שפוי שיעביר חוק כזה. אין לי ספק שרוב מוחלט של הח"כים הגיעו לכנסת עם מטען של ערכים ומנוע אידיאולוגי חזק, אבל הם ניחנו גם באגו לא קטן, משוכנעים שהם האנשים הנכונים במקום הנכון ולא יחתמו על צו הפיטורין של עצמם. וגם אם יקרה נס ויעבור חוק כזה, אם הח"כים שוב לא יצליחו להרכיב ממשלה, הם ימצאו דרך לנסח את החוק לפיזור הכנסת כך שהוא יעקוף את החוק לפיטור הכנסת.
אבל יש גם סיבה טובה מאוד: גם אם זה לא מוצא חן בעיני חלקנו, אנשים לא מצביעים רק למפלגה. מי שמצביע לליכוד לא מצביע רק לדרך, הוא מצביע גם לנתניהו וליריב לוין, לאמיר אוחנה ולניר ברקת, ולא רוצה שייצגו אותו השמות האנונימיים מהעשירייה הרביעית והחמישית. כך גם מי שמצביע לציונות הדתית רוצה לראות בכנסת את סמוטריץ' ו/או בן גביר, מי שמצביע לעבודה רוצה את מיכאלי, וקל וחומר למפלגות בעלות שלטון היחיד.
יותר מזה: באופן טבעי, מי שמרכיב את הרשימה (יהא זה המתפקדים או הבוס) מקדיש פחות תשומת לב למקומות שנחשבים ללא-ריאליים. ממילא, לעתים קרובות משתבצים שם כל מיני שמות מפתיעים או מוזרים, שאין שום סיבה לתת להם לייצג את המצביעים.
נשארו לנו חודשיים ויומיים כדי לגלות האם התיקו הבין-גושי יישבר הפעם, ואם לא – האם יימצאו שוב אנשים שיסכימו לשבור את הגושים, או שהפלונטר הפוליטי פה בשביל להישאר. ואם האפשרות האחרונה והסבירה מאוד תתממש שוב, תזכרו שלי היה רעיון מטופש שיכול היה לפתור את הבעיה אחת ולתמיד.
