מאמרו של גדעון דוקוב בעיתון זה, תחת הכותרת "תנו את הכוח להורים" מעלה נקודות חשובות המצריכות פתרונות מערכתיים שונים. יחד עם זאת, הפרסומות בעיתון זה בתקופת החורף מוכיחות כי בחינוך הדתי למשל, במרבית חלקי הארץ כבר יש בחירה להורים גם בחינוך היסודי. לבחירה זו, על יתרונותיה, ישנם מחירים בדמות תחרות קשה היוצרת ריבוי מוסדות קטנים אשר פוגע ביעילות, גורם למנהלים לעסוק יותר מידי בשיווק ופחות בחינוך ועוד.
תחרות בחינוך היא דבר נכון, אך בחמ"ד היא כבר קיימת, והניסיון להרבות תחרות דומה למי שמבקש לפתוח עוד עשר חברות סלולר בנוסף לאלה הקיימות. את הבעיות של שוק התקשורת יש לפתור עם פתרונות חדשים ולא עם אלו שעבדו לפני עשור, בימי טרום התחרות.
דוקוב מכנה את ההורים "לקוחות", אך מחובתנו לזכור שמוצר כמו חינוך אינו מוצר פשוט המתנהל כמו שוק עגבניות. ההורים אינם מודעים לחלק גדול מאד מההחלטות החינוכיות ואוי לנו אם ניתן את עיקר המשקל בידי ההורים. לשם הדוגמא, בבית ספר שבו ההורים הם הכוח המוביל, שעות רוחב פרטניות הניתנות לילדים הנצרכים להן, כמעט ולא ימשיכו להינתן, משום שהמנהלים יעדיפו לבנות מערכות של תוכניות לימוד בעלות יכולת שיווק ונראות. יותר מכך אני חושש מה יעמוד בראש סדר העדיפות החינוכי של מנהל כאשר הוא רואה תלמיד הזקוק לעזרה. איש חינוך במציאות הקיימת יסייע לתלמיד, אך כאשר הכל הופך להיות עניין של יחסי ציבור אל מול ההורים, הרי שהאינטרס הראשון של המנהל יהיה לגרום לאותו תלמיד לעזוב את בית הספר, והוא תמיד ימצא לכך את הדרך.
כשנתיים לימדתי בבית ספר פרטי בארה"ב. מנהל בית הספר לא היה צריך להתמודד מול נציג ארגון המורים, אך היה עליו להתמודד מול גבירים-הורים שחשבו שהוא עובד אצלם (כי הוא באמת עובד אצלם). השיקול החינוכי היה במקרים רבים השני בחשיבותו אחרי שיקול הכסף והרצון למצוא חן בעיני ההורים.
את השיפורים הנדרשים יש להשקיע בפתרונות מערכתיים שונים, כמו למשל בהסדרה של אזורי אשכולות רישום מבלי להוריד אחריות מוניציפלית, בעידוד יצירת ארגוני מורים מתחרים לארגון ולהסתדרות המורים ועוד. בכל מקרה, תהליכי הפרטה נוספים, נוסף על ההפרטה שכבר נעשתה, לא יקדמו אותנו לפתרון הנכון, אלא להיפך.
