כמו שסרט פעולה צריך גיבור ואנטי גיבור, כך יצירה על שומרי מצוות זקוקה לדמות גדול הדור הנאור. אני חושב על הרב סולובייצ'יק מ"שטיסל", שמגולם באמנות על ידי שולי רנד. ובפרט על הרגע שבו חנינא ניגש אליו בחיל ורעדה לבקש היתר לבצע הליך פונדקאות, והרב מניח עליו יד חמימה, מנחה אותו להפוך לרב של עצמו ומסביר לו שהדעה האישית שלו, של חנינא, היא עצמה "דעת תורה". ועל הרב בלוך מ"שבאבניקים", שמשמש מדריך חתנים של גדליה ומדריך אותו כיצד להתחבר לצדדים האנושיים שבו ולהכיר בהם במקום להיאבק. אפשר לדבר גם על הרב נתן מ"ריקוד האש" של רמה בורשטין, שהולך עם צו ליבו ומצפונו נגד כל המוסכמות. ואם היה מקום היינו מדברים גם על הרב מנשה מהסדרה "ישמח חתני" שמרגיע תדיר את העצבים ההלכתיים המתוחים של בני קהילתו, ואולי אפילו את זו של הרב מרשק מ"יהודי טוב" של האחים כהן שמרכך קצת את המתח הדתי שגיבור הסרט נתקל בו אצל מחנכיו.
התמונה המצטיירת מן הסרטים והסדרות היא שבחור דתי הולך לישיבה, שם הוא הופך לרב צעיר וצר אופקים, כמו הרב שפיצר משבאבניקים או הרב דוד מגרסת הסרט של ישמח חתני, ורק אם הוא עולה במעלות התורה עד זִקנה ושיבה הוא זוכה להגיע למדרגה של תסריטאי בכאן 11. רק אז נפתחים בפניו מעיינות החוכמה והוא מגלה שהעומק הפנימי ביותר של התורה, זה שנסתר עד כה מעיניו, הוא אמיתת הליברליזם החילוני. הוא מבין פתאום שבפסגת קיום התורה והמצוות, הרבה מעל כל הכללים והחוקים היבשים, ניצבת קדושת האוטונומיה האישית.
באופן כללי אני לא מאוד קפדן בענייני אמינות. וכשגדליה ציטט בעונה הראשונה של שבאבניקים גמרא ממסכת בבא בתרא דף ק"צ לא אמרתי מילה למרות שדף כזה אינו קיים
זו פנטזיה חשובה ומכוננת עבור התרבות הישראלית. היא מתחזקת את תפיסת "מוסר הנביאים", זה שעליו השתיתה מגילת העצמאות את ערכי מדינת ישראל. המחשבה היא שהחילוניות, או הישראליות, היא שמחזיקה ביהדות האמיתית, האותנטית, זו שקראה בעיקר לעשיית משפט ואהבת חסד, קודם שעיוותו אותה כל הפלפלנים והפוסקים.
הפנטזיה הזו לא לגמרי תלושה מן המציאות. אלו אכן המקורות שלנו שאמרו שהתורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים, ושאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם, ואפשר להביא עוד מגוון עצום של ציטוטים על כבוד הבריות שדוחה את כל התורה כולה, ועל שמו של הקדוש ברוך הוא שנמחה על המים כדי להשכין שלום בין איש לאשתו. יש גם לא מעט סיפורים מודרניים ברוח זו, כמו הנהגותיו החינוכיות של הרב שטיינמן ששימשו השראה ישירה לכמה מן הסצנות בשבאבניקים.
ואף על פי כן, כמעט בכל מפגש עם דמות כזו אני מרגיש קצת מחולל.
יש תיאור יפה מאוד של התודעה האנושית שהרב קוק מנסח ב"דעת אלוקים". ילד קטן, כותב הרב קוק, חושב שהוא יכול להבין את הקדוש ברוך הוא. הוא מצייר אותו לעצמו בדרכו הילדותית. כשהילד מתבגר, הוא מבין שהוא לא מבין כלום, ומסתפק בעיסוק בתורה ובמצוות. אבל הנביאים הגדולים חוזרים, דווקא מתוך גדלותם, לחתור למפגש עם הקדוש ברוך הוא עצמו. הרב קוק מדמה את זה למעגל, שבו שתי הנקודות שמתרחקות זו מזו עד לקצה השני מוצאות את עצמן כשהן סמוכות זו לזו. והעניין הוא שזה לא הופך את הילד לנביא. ילד הוא ילד, עובד אלילים קטן, אם נהיה כנים. ומי שיביא כל מיני ציטוטים "ילדותיים" מדברי הנביאים או המקובלים במנותק מהקשרם יחטא להם חטא נורא.
אפשר לראות את זה בדקויות, בניואנסים. כשאתה יודע שגדול דור אמיתי לעולם לא היה אומר את זה ככה. הוא לעולם לא היה מרפה עד כדי כך. באופן כללי אני לא מאוד קפדן בענייני אמינות. וכשגדליה ציטט בעונה הראשונה של שבאבניקים גמרא ממסכת בבא בתרא דף ק"צ לא אמרתי מילה למרות שדף כזה אינו קיים. אבל כאן לא מדובר בדקויות, אלא בהבדל בין שני קצות המעגל. בין התמסרות עמוקה לכבוד שמיים שמתוכה מתעצם כבוד הבריות, לבין הקלת ראש בכל מה שאינו חלק מסדר היום החילוני מערבי. וכך אני מוצא את עצמי מניד שוב ושוב בראשי מול המסך. לא הבנתם. זה לא ככה. זה ממש לא ככה.
