שלום כיתה י"א. כשתתחילו ללמוד השנה היסטוריה, אתם וחבריכם לתיכון כנראה לא תלמדו על ימי בית שני, בגלל הרפורמה בלימודי הרוח. במקום הלימוד הזה, תעשו עוד מטלות בסגנון "למידה משמעותית". אני שומע מדי פעם איך אתם לועגים לעבודות הללו, שלא דורשות מכם כמעט כלום. אספר לכם קצת על מה שאתם עומדים להפסיד בגללן.
החלוצים הציונים קיבלו חינוך יותר מסורתי־קלאסי ומעמיק מזה שלכם, ולכן הכירו לא רע את ימי בית שני. התקופה ההיא סיפקה להם תובנות היסטוריות וגם השראה. מבין כל התנועות הלאומיות של המאה ה־19, הציונות הייתה היחידה שלא הקימה מיד צבא. מי שמע על צבא יהודי? ולכן, נראה שפחות ממה שהזדהו עם המצביא יהושע בן נון, ראו עצמם החלוצים כניניהם של זרובבל, עזרא ונחמיה מהבית השני.
אפילו מִסְפּוּר העליות נגזר מהתפיסה הזו. אחרי הצהרת בלפור, החלו בארץ ישראל לחזות את הגעתה של "עלייה שלישית" ענקית, המשך לעלייה הראשונה של ימי זרובבל ולעלייה השנייה של ימי עזרא. לימים, אחרי שהגיעה עלייה לא ענקית, העניקו משמעות חדשה לרצף המספרי, ובדיעבד החלו לכנות את העליות הציוניות הקודמות "ראשונה" ו"שנייה". אני חושש שמִכּם, תיכוניסטים, נגזלת האפשרות להבין את העובדה הזו; מי יְלמד אתכם שהבית השני התחיל בשתי עליות?
לא נעים לומר, תיכוניסטים, אך השאלה מה אתם אוהבים ללמוד אינה מאוד חשובה. בכל הדורות תלמידים לא אהבו ללמוד, והודו לאחר מכן למוריהם
הפועלים החלוצים נהגו לשיר כהמנון, לצד "התקווה", גם את שירו של ביאליק, "ברכת עם" ("תחזקנה"): "תחזקנה ידי כל אחינו המחוננים עפרות ארצנו, באשר הם שם". המילים הללו רומזות לנבואות הנביא זכריה, שניחם ועודד את בוני ארץ ישראל בראשית ימי הבית השני: "אל תיראו, תחזקנה ידיכם" (ח, יג). החלוצים הציונים הבינו את עולם האסוציאציות הזה. רבים מהם הכירו את נבואות זכריה, ידעו על מצבם העגום של מעט העולים הבונים בימי זרובבל, וזכרו גם את נס התקומה שהצליחו בסופו של דבר לחולל. את כל אלו קשרו למצבם שלהם, והזיקה הזו הפיחה בהם תקווה – שאכן התגשמה. המשורר עצמו דווקא לא אהב שהפכו את "תחזקנה" שלו להמנון פועלים סוציאליסטי־למחצה, וכשהיו עומדים לשיר אותו – היה ביאליק מתיישב בהפגנתיות.
רבים אומרים לכם, תיכוניסטים, שבעידן הגוגל לא צריך ידע. בזלזול מכנים היום את הידע המַחכּים "שינון". נכון הוא שאת כל המידע שכתבתי בפסקה הקודמת אפשר למצוא בגוגל; אבל מי שלא יודע מראש קצת על כל אלו, לא מעלה על דעתו שיש בכלל מה לחפש. מי שלא יודע משהו על ימי החלוצים, משהו על ביאליק ומשהו על ימי בית שני, גם אם ישמע במקרה את השיר "תחזקנה" – ההקשר והמשמעות יעברו מעל ראשו.
האם במאה ה־21 אין לנו מה ללמוד מימי הבית השני? חברת כנסת הצהירה לא מזמן שנישואי התערובת הרווחים היום בין היהודים הם תופעה חסרת תקדים בתולדותינו, ומצדיקים הקלות חסרות תקדים בהלכה. קראתי זאת בצער גדול, כי בהחלט יש לזה תקדים. כל מי שלמד את ספר עזרא רואה שהוא התמודד עם אותה תופעה בדיוק, ושהפתרון שלו בהחלט לא היה שינוי ההלכה. מצד שני, מי לומד היום בעיון את ספר עזרא?
מחיקת ימי בית שני מחומר הלימוד היא רק סימפטום. גם את התכנים שנשארו לא בטוח שבכל מקום באמת לומדים. בכתבה ב"הארץ", שסקרה את המחיקה הזו, ציינה שירה קדרי־עובדיה שגם החומר שעדיין נמצא בתוכנית הלימודים בהיסטוריה נלמד היום בגישה שונה לגמרי: מורים רבים מעדיפים ללמד איך לנתח מקורות היסטוריים, ואיך לחשוד באינטרסים שעומדים מאחוריהם; כאילו המיומנות האקדמית הזו היא המשימה הדחופה ביותר, וכאילו אפשר בכלל ליישם גישה ביקורתית בלי בסיס ידע רחב. במקומות שזה מה שלומדים, אולי לא נורא שלומדים פחות.
לא נעים לומר, תיכוניסטים, אך השאלה מה אתם אוהבים ללמוד אינה מאוד חשובה. בכל הדורות תלמידים לא אהבו ללמוד, ובכל הדורות הם הודו לאחר מכן למוריהם. בניגוד למיתוס החינוכי ההרסני של המאה ה־21, לא מאוד חשוב אם "תתחברו" לחומר. גם מי שלא התחבר לכפולות של שבע מודה למורה שהכריחה אותו ללמוד את לוח הכפל; ולולא הכריחו אותי ללמוד לשון, שלא אהבתי, הייתי מתקשה לכתוב היום עברית סבירה. איתרע גורלכם, תיכוניסטים, ונפלתם לתקופה שמזלזלת באופן ברברי בחוכמה ובידע, ואתם משלמים את המחיר. בסופו של דבר, העולם יחזור להעריך את החוכמה, כמו שקורה תמיד. גם את זה מלמדת ההיסטוריה – בתנאי שטורחים ללמוד אותה.
