מזל טוב, מזל טוב! תודה. היום יום הולדת 43, ממש היום שחל בו ו' באלול. בשבוע שעבר (מה שנקרא למניינם) עשיתי מה שתמיד אני עושה וזה לבדוק אילו מפורסמים נולדו ב־29.8. בעבר הייתי עושה זאת כדי לבדוק מי נולד יחד איתי, אבל בשנים האחרונות אני בודקת מתי כבר אני איכנס לרשימה הזו. כזו אני, גם ממרום 43 קיצים ו־43 ימי הולדת באלול שאף אחד לא חוגג מרוב החום – נותרתי נאמנה לעצמי – כלומר שטחית וצהובה.
במוצאי שבת שעברה נפרדנו מהשבט המאומץ שלנו (תקציר הפרקים הקודמים, במושב שלנו יש מה שנקרא משפחה מאמצת, ש"משודכת" לשכבת גיל מסוימת ונפגשת איתה בתדירות משתנה, וכך מחזקת באופן נוסף את הקשר בין הנוער למשפחות מהקהילה). קיבלנו אותם כשעלו לכיתה י', והנה השבוע הם פרחו מהקן. למכינות, ישיבות, שירות לאומי, שנת שירות ועוד. איזה נוער. ערכי, יפה, יוזם. מעניין. חכם. רציני. תענוג. החיוני דיבר ונתן רעיון על פרשת ראה (אני בטוחה שהוא גם אמר איפה הוא קרא את זה, אבל לא שמעתי כי בטח מישהו צעק ובטח זו הייתי אני), והוא אמר ששואלים למה משתמשים בפועל ראה, ולא הקשב, או האזן. הרי משה אומר את הדברים לעם ישראל או אולי כותב להם אז למה לא כתוב קרא. אלא שזו פרשה על ברכה וקללה, על חיים ומוות. ובעצם השימוש בפועל ראה מלמד שהכול תלוי בנקודת המבט שלנו, בזווית הראייה שלנו על החיים. האם מה שקורה לנו זו ברכה או קללה, תלוי גם בדרך שנבחר לראות בה את הדברים.
"כל מה שאת נוגעת זהב" מישהו כתב לי. וזה כל כך לא ככה, ויותר מזה אני ממש משתפת בקשיים ובכישלונות, אני קוראת לנתץ את בלעדיות ההצלחה. כי אין כזו
אני מתה על סיכומים, אני אוהבת כל נקודת ציון שהמציאות נותנת לי. יום הולדת, ראש השנה, יום נישואין או סוף עונה של האנטומיה. רק תנו לי לעשות חשבון נפש ולמקם את עצמי על הסקאלה בין מרוצה למאוכזבת. אני חושבת המון על השנה שעברתי. היה בה הרבה קושי וים של טוב. בתחילתה עוד הייתי בהיריון ואז נפרדתי ממנו. חליתי בקורונה והחלמתי ממנה. טסתי לחו"ל והחלטתי שאני חיה את היש, כי יש המון. חזרתי ארצה והתחלתי ללכת טיפול, כדי להתמודד עם החורבות הנפשיות שהשאירה הקורונה ועם הרצון ליהנות מכל היש, כי יש המון. ולהתקדם.
וההופעות והכרטיסים והמתח, כי יש דלתא ויש אומיקרון ויש יוקר מחיה. והספר שעוד לא יצא ועוד לא יצא ואז יצא. ולחלום, ולפחד לחלום. והחרדות שיימכר ושלא יימכר. והכול קורה והכול טוב. והכול קשה והכול רע. ואני מרגישה מלכת העולם ואני מקנאה בכל העולם. ונקודת המבט? היא בשינוי מתמיד כי אם אני למטה הכול נראה רע, אבל מזל שאני תמיד מרימה את הראש ומתחילה לטפס חזרה וכשאני למעלה הכול נראה מרהיב ומשמח וחזק, אבל מזל שאני תמיד זוכרת מה היה למטה.
"כל מה שאת נוגעת זהב", מישהו כתב לי. וזה כל כך לא ככה, ויותר מזה אני ממש משתפת בקשיים ובכישלונות, אני קוראת לנתץ את בלעדיות ההצלחה. כי אין כזו. מנסים ומנסים ומנסים, ואני לא רוצה לכתוב "יורים לכל הכיוונים" אלא מחפשת משהו משדה דימויים נשי יותר, נגיד זורעים, כל מיני סוגים של זרעים בכל מיני סוגים של אדמות. ומשנים את הזווית של האור והטמפרטורה. ובוכים עם מה שנבל, וכואבים את מה שאפילו לא לבלב. וכשמשהו עולה ועולה ועולה וזה קורה, הוא מרחיב את הלב ומעלה דמעות בעיניים.
גם עם הספר אגב, ניסיתי לכתוב הכי טוב ולקחתי את הקטעים הכי טובים שהיו לי, אבל קצת כמו חקלאים – אפשר לעשות הכול הכי טוב, ומעכשיו חייבים להתפלל. כמו בהופעה, הטקסט הוא אותו הטקסט, ואני ברוב הזמן, לפחות על הבמה אותה אני – ועדיין לא כל ההופעות אותו הדבר.
במה אברך את עצמי? שלא ייגמרו לי הרעיונות, שלא ייעלם לי המצחיק, שאני לא אפחד להמשיך ולנסות, כי ככל שהקהל גדול יותר והרמקול חזק יותר, לכל ניסיון ולכל כישלון יש תהודה רבה יותר. אני מנסה לעשות טוב. אני מנסה לשים את הפילטר הכי רך ואוהב, על הרגעים הכי־הכי של החיים ושל האמהות, ההורות, האהבה והזוגיות. רגעים שלא מצטלמים טוב ולא מדברים עליהם ולא נעים מהם. ומתביישים בהם. אלה החיים. לא אני עשיתי אותם ככה. אני מאחלת לעצמי להמשיך ככה עם שתי נקודות מבט, לפעמים מלמעלה לפעמים מלמטה. כי ככה זה הכי שלם ויפה.
Revitelzon@gmail.com
