הכול התחיל כשחברים שלנו שבו עם ילדיהם ממחנה קיץ של הקהילה היהודית הליברלית בארצות הברית. הם הצטרפו לצוות המחנה והילדים השתלבו בקבוצות. כששאלתי אותם איך היה, הגיבו בנימה מסויגת. מדובר בזוג דתי, אבל לא כזה שחשוד בשמרנות יתר. ובכל זאת, כאשר תיארו בפניי את חוויותיהם אפילו אני, הבקושי דתייה מינוס, לא הצלחתי לעצור את ההלם.
"כבר בכניסה למחנה כל ילד נשאל איך הוא מעוניין להגדיר את עצמו", סיפרו. "בנים יכולים להיות מוגדרים כבנות, בנות יכולות להיות מוגדרות כבנים, וכל הגדרה כזאת גוררת אחריה זכויות. בן שמגדיר את עצמו כבת יכול להיכנס לשירותי הבנות ולהפך. הייתה שם מערכת יחסים רומנטית מוצהרת של בן ושתי בנות שהגדירו את עצמם כשלישייה. צוות המחנה הכיר בהם ואף התיר להם להפגין גילויי אהבה בפומבי. היה שם עוד ילד, חמוד למראה, שהגדיר את עצמו כמכונית. הצוות התבקש לכנות אותו כ־it ומי שטעה בכך ננזף".
האווירה במחנה הייתה קשה עבורם. "באחד הביתנים חבורת ילדים צעירים עשו תחרות אינטימית", הם סיפרו על אירוע שהדף אינו סובל. "היינו המומים. הרגשנו שזה חוצה כל גבול". כשפנו להנהלה, הוסבר להם שהקו החינוכי הוא לאפשר לחניכים להתנסות ולחקור. "וזה עוד לפני שדיברנו על אנטי ציונות", הם הוסיפו. "לאחד הילדים שלנו תלו שלט על המיטה ובו נכתב Free Palestine. לילד אחר הצדיעו במועל יד". גם את זה המחנה בחר להכיל. "זה בהומור", אמרו להם.
"במקום התקיימו גם הרצאות אורח", הוסיפו, "רוב התוכן עסק בספקטרום המגדרי. חשבנו שלא יזיק לגוון, אז הצענו להם הרצאה על מבצע שומר החומות. היית מדמיינת שמקום שפתוח לכל כך הרבה הגדרות יצליח להכיל תוכן כזה. זה כמובן נפסל על הסף".
לאחר כמה שבועות החליטו לעזוב. "היו הרבה דברים טובים במחנה, אבל הבנו ששום סכום שבעולם לא מצדיק התפשרות אידיאולוגית כזו".
איני מהנוטים להזדעזע והבעתי במספיק זירות את עמדותיי הדי מכילות כלפי האוכלוסייה הלהט"בית, אבל כששמעתי מגורם שאינו בעל אינטרס איך מציאות פרוגרסיבית מוקצנת נראית בשטח, לא יכולתי להישאר אדישה. כל הפתיחות שניסיתי לגייס לא הצליחה לעצור את התחושה הפנימית שמשהו מאוד מטריד קורה פה.
בשנות השבעים האתולוג ג'ון קלהון ערך ניסוי והכניס עכברים לתוך מְכל בתנאים אופטימליים. הם נהנו ממרחב, מזון חופשי, טמפרטורה נוחה וניקיון. בהתחלה הם החלו להתרבות בקצב מהיר, אך בהמשך נוצרו הירככיות וחיי חברה. זקנים לא פינו מקום לצעירים, שרובם גורשו למרכז המכל בתוקפנות אכזרית. הזכרים הגולים והמוכים נשברו פסיכולוגית, לא רצו להגן על הנקבות ההרות שלהם ולמלא תפקידים חברתיים. גם הנקבות החלו לגלות תוקפנות ולעיתים קרובות הרגו את גוריהן. כתוצאה מכך, שיעורי הילודה צנחו באופן משמעותי.
מה שהיה אמור להיות גן עדן לעכברים הפך לגיהינום. הם החלו להשתגע. בשלב מסוים הופיעה קטגוריה חדשה של עכברים "יפים". הם רק אכלו, ישנו, טיפלו בפרוותם, נמנעו מקונפליקטים, לא ביצעו תפקיד חברתי כלשהו ולא התרבו. התפתחו בעכברים תופעות של הומוסקסואליות ואפילו קניבליזם. כך זה המשיך, עד שהמושבה כולה נכחדה.
קלהון חזר על הניסוי הזה 25 פעמים, ובכל פעם התוצאות היו זהות. האם ניתן להשליך ממנו משהו על העתיד האנושי? קשה לומר. בתחילתו, הניסוי ניסה לבחון מה קורה לחברה במצב של ריבוי אוכלוסין, אך בהמשך הוא הפך לדוגמה כיצד חשיפה לשפע אינסופי וחיים נטולי מגבלות יכולים לגרום לקריסתה של חברה.
הטיעון הלהט"בי תמיד היה "חיו ותנו לחיות". לשיטתם, האופן שבו אדם מגדיר את עצמו מינית לא אמור להשפיע על איש. אבל אז מתברר שהוא כן משפיע, כי תומכי הרצף המגדרי לא מסתפקים בלהיות כאלה. הם תובעים מהחברה שתסדר את עצמה מחדש עבורם. האם הורים אמורים לקבל בהבנה שזכר שמגדיר את עצמו כנקבה ייכנס למלתחה של הבת שלהם? האם אסור לחשוש ממתחזים שינצלו היתר כזה לרעה? אנשי החינוך בישראל מכירים התמודדויות עם תלמידים להט"בים. מה יקרה כשעל ספסלי הלימודים יתיישבו ילדים שמגדירים את עצמם כמטאטא? האם באמת אפשר להכריז בכזה ביטחון שאין לחשיפה כזו השפעה על עיצוב זהותם של הילדים האחרים?
לרבי נחמן יש סיפור על מלך שאמר לחברו כי הוא חוזה בכוכבים שכל מי שיאכל מהתבואה שתגדל השנה יהיה משוגע. בתגובה, החבר יעץ לו להכין תבואה נפרדת. ענה לו המלך – "אם נעשה כך, ורק אנחנו לא נהיה משוגעים וכל השאר כן יהיו, הרי שיקרה ההפך, ואנחנו נהיה המשוגעים".
עד היום, כשהייתי שומעת את צמד המילים טרלול פרוגרסיבי, הן היו גוררות ממני תגובה כמעט אלרגית. ייחסתי אותן להיסטריה של גורמים שמרניים שהזיזו להם את הגבינה. לא הבנתי למה הם כל כך מאוימים. היום, אין לי אלא להודות, אני קצת יותר מבינה.
