אני אגיד לכם מה העניין, כשטסים לטיול בחוץ לארץ, כל דקה מהטיול חשובה! וכשטסים לחו"ל אחרי שנתיים וחצי של מגפה עולמית מסריחה, כל שנייה מהטיול חשובה! ואם נוסעים, נניח, ליעד מרוחק ויקר, כמו ניו יורק, אין זמן לבזבז, תבינו, אין זמן לבזבז! כל רגע בחופשה הוא רגע חשוב, ואם נניח משהו משתבש או נדפק בטיול, חס וחלילה, זה ממש איום, וגם ממש נורא. זאת דעתי.
ובאמת ברוך השם ברגע שהגענו לניו יורק, ראיתי שהמסך של הפלאפון שלי מרצד ומהבהב, וראיתי גם נקודה כזאת ירוקה במסך, שממנה נובעים כל ההבהובים, והבנתי שהפלאפון שלי כנראה נפל ונדפק, איזה כיף. טוב, חשבתי לעצמי, אני אשרוד עם הפלאפון את השבוע הזה, ואתקן אותו כבר בארץ, אבל אחרי כמה שעות הבנתי שהמסך שלי דפוק לגמרי. אז פתחתי את המחשב, וחיפשתי חנות לתיקון מכשירים סלולריים, ומצאתי חנות עם הרבה המלצות טובות באפר איסט סייד בניו יורק, ונסעתי אליה, מוקדם בבוקר, כדי לטפל בקשקוש הזה ולהמשיך הלאה בטיול.
הבחור הנחמד שקיבל את פניי בחנות הסביר לי במבטא ערבי כבד שלהחליף מסך בפלאפון הזה זה עסק לא זול בכלל, שלוש מאות שלושים דולר פלוס מיסים (יש לי פלאפון מאוד יקר, כי שיקרתי לעצמי ש"זה כלי העבודה שלי" חחחחח), ואני אמרתי לו, בסדר, הכול טוב, רק תנסה לעשות את זה מהר, והמוכר, נקרא לו אחמד לצורך העניין, אמר לי, אין בעיה, תבוא בעוד שעה וזה יהיה מוכן, ואני אמרתי לו, תודה, ויצאתי מהחנות, והסתובבתי בלי פלאפון בחו"ל, איזו חוויה מטורפת! הייתי בהלם, פשוט הלכתי ברחובות ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי חחחחח, ואחרי שעה חזרתי, וקיבלתי את הפלאפון המתוקן שלי, עם המסך החדש והמושלם שלו, ושילמתי לאחמד על הטיפול, ונסעתי בחזרה למשפחה שלי שאני אוהב.
וכבר בדרך, בסאבווי, הרגשתי שמשהו דפוק במסך. חלק מהאותיות לא עובדות. וכשאני מנסה להגדיל את המפה של גוגל, היא כזה מסתובבת בצורה מוזרה, והבנתי שאכלתי אותה. אבל לא הייתי בטוח. אמרתי, נעביר את היום ונראה, ובאמת לאורך היום הבנתי בלי שום ספק שהמסך שלי דפוק חחחח, ניסיתי להתקשר לחנות, והם לא ענו לי, אז למחרת בבוקר התייצבתי שם, בשעה עשר בבוקר בדיוק!! והראיתי לאחמד את הבעיה. ואחמד אמר לי שהוא מצטער, ושאין לו עוד מסך, היום בצהריים אמור להגיע, ואני הבנתי שאני הולך לחזור אליו שוב, איי אייי אייייי, ואחמד אמר לי שהוא מצטער, ושהוא יכתוב לי ברגע שהמסך יגיע.
ובאמת למחרת בבוקר, הוא כתב לי שהמסך הגיע, ואני נסעתי לחנות בפעם השלישית בשלושה ימים, הפעם הגעתי לשם עם הילדים. ואחמד אמר לי, שהוא צריך קצת יותר זמן, שעתיים לפחות, ואני אמרתי לו, אין בעיה, וחשבתי לעצמי, אוי לי ואבוי לי מה נהיה מהחופשה שלי, והלכתי עם הילדים לאיזו גינה נחמדה, לרצוח קצת זמן, וכשחזרתי הפלאפון עוד לא היה מוכן, אז היינו צריכים לחכות בחנות עוד שעה שלמה! ובשעה הזאת אני ואחמד נהיינו ממש חברים, חחחח, ככה גיליתי שקוראים לו אחמד.
בקיצור, מתברר שאחמד מצרי! ושאבא שלו הגיע לארצות הברית בהגרלה! ממשלת ארצות הברית בוחרת כל שנה חמשת אלפים מצרים, ומעניקה להם גרין קארד. ואבא שלו נפל בגורל! והביא לארצות הברית את כל המשפחה שלו. ועכשיו כולם אמריקנים. שאלתי אותו אם הוא מתגעגע למצרים, והוא אמר שלא. כל המשפחה שלו כאן. והחיים כאן יותר טובים. ד'ה לייף איז בטר. ככה הוא אמר, שלוש פעמים ברצף. ד'ה לייף איז בטר. ובדיוק אז נכנס לקוח לחנות, ושאל אותו איך קוראים לו, ואחמד אמר לו, מיי ניים איז אדם. ככה הוא אמר, למרות שקוראים לו אחמד.
ובזמן שחיכיתי לפלאפון שלי ניסיתי לדבר עם אחמד על החיים, על ישראל, ועל מצרים, ועל ארצות הברית, ועל שתי הבנות שלו, שהן בדיוק בגיל של הילדים שלי, ניסיתי לפתח איתו שיחה מעניינת, כדי שלפחות הסיוט הזה יהפוך לסיפור יפה. אולי אפילו לטור יפה בעיתון! אבל האמת היא שאחמד לא ממש רצה לדבר איתי. הוא רצה לשבת בשקט עם הפלאפון שלו. בטח יש לו מסך טאץ' מעולה חחחחח. והוא בעיקר רצה שהילדים שלי יעופו לו כבר מהחנות. וככה יצא שאפילו סיפור טוב לא יצא לי מכל מסע הביזיונות הזה.
וזהו, חברים, זה הסיפור. וזאת האמת. בשבוע האחד שבו ביליתי בניו יורק עם שיזינג והילדים, שרפתי שלושה בקרים שלמיםםםם על תיקון המסך של הסמארטפון שלי. הייתי שמח לספר לכם שמתוך ההשפלה הזאת למדתי משהו על החיים, או שהזמן הזה שהתבזבז העשיר את חיי בדרך אחרת. אבל האמת היא שזה סתם דפק לי את הטיול, ולא לימד אותי כלום על כלום. זאת האמת. לפעמים החיים עובדים ככה. לפעמים החיים סתם, מציקים ומעיקים ומעייפים וחסרי השראה ומשמעות. לפעמים החיים סתם. וגם את זה חשוב לספר לפעמים. גם לסתם הזה צריך לתת קצת מקום. זאת דעתי. שכוייח.
