את השבוע הראשון ללימודים, אני חווה כגמילה כואבת. קשה עליי פרידתם. אני מרגישה כמו חנה שמביאה את שמואל אל המלמד שלו, מלמד שהיא חוותה כבר כמי שאינו קורא תנועות שפתיים. "אל הנער הזה התפללתי!" היא מזכירה לו, "לה' השאלתיו" היא מזכירה לעצמה. ולקב"ה.
אני לא מזדהה עם סרטוני האם שפורצת בריקוד לאחר שהילד יוצא לבית הספר. אני מרגישה נטושה.
כשקראתי את מאמרה הנפלא של ד"ר חנה פנחסי בשבוע שעבר במוסף שבת השכן, על הריקוד העדין שלה עם ילדיה הדתל"שים, חשבתי שאני מבינה פתאום את המילים: "אל תיטוש תורת אמך". מה אמא קשורה פה?! קשורה ועוד איך. כל לימוד בחייו של ילד הוא ככל הנראה נטישה מסוימת של אמא. יותר משכתבה ד"ר פנחסי על דתיים, היא כתבה על ה"לשעבר". על זמנים אחרים שעברו במחיצתם ועכשיו, זו מחיצה אחרת. מחיצה שהיא מתעקשת לחצות כדי שלא להרגיש כאם שננטשה. הרגשתי, ואני מבקשת סליחה על כך שאני מפרשנת אותה ללא רשותה, שזה לא סיפור דתי. זה סיפור אנושי כל כך. היא כתבה על כולנו, אמהות לילדים שפרשו כנפיים. וזו גמילה לכל דבר.
הבדידות היא הגורם המרכזי להתמכרויות: לחומרים, לאנשים שמזיקים לנו, לטביעה בסלולרי. אף אחד לא רוצה להינטש. כל האמצעים האלה מאפשרים לנו שלא להיפגש, וממילא לא לחוות נטישה
כמה מבקרים את האמהות הדביקות של הדור הזה שלא יודעות לתת עצמאות, אבל כך ממש מתארת התורה בראש השנה גם את שרה, את חנה ואת אם סיסרא. הן מכורות לילדיהן. גם אני. איך נגמלים? איך גומלים איתם ואיתנו את החסד הזה?
לאלול יש מענה נפלא לכל סוגי ההתמכרות. תשובה.
רק התשובה לא תבקש מאיתנו לנטוש ולהינטש. היא תבקש להיגמל. המילה הזו מופלאה, ואני עסוקה בה מאוד, בואכה שנת הגימ"ל. גמול הוא תמיד הדדי, שניים שמקבלים האחד מן האחר ונתרמים, האחד מהאחר. זו בשום פנים ואופן לא בדידות.
הבדידות היא הגורם המרכזי להתמכרויות: לחומרים, לאנשים שמזיקים לנו, לטביעה בסלולרי. אף אחד לא רוצה להינטש. כל האמצעים האלה מאפשרים לנו שלא להיפגש, וממילא לא לחוות נטישה. הם אשליית מפגש, והשאלה הגדולה שמבקשת תשובה בדור הזה היא לא "איך נגמלים?" אלא – "למה? לקראת מה? מה מחכה לי לכשאגמל?". לצערי, התשובה לא אחת היא: בדידות גדולה. אני רואה אותן ואותם לאחר שעברו גמילה. העולם לא חיכה להם כשהיו "שם", לא מוחא להם כפיים, הוא נטש אותם מזמן, לאן ילכו עכשיו?
התשובה לעומת זאת מספקת חוויית מפגש. זו לא גמילה, זו היגמלות. גם התקופה הרעה ההיא הופכת לידידה שלא נוטשים, כמו מישהי שלימדה אותנו כל כך הרבה על עצמנו ואנחנו רוצים עכשיו ללמד אותה משהו שלא ידעה. כך יחסי הגומלין האלה הופכים לחלק מהאישיות "החדשה" ושמה אנחנו.
"האדם אומנם שב אל עברו ואל המקום שבו חטא, אך בתוך תהליך זה עצמו, ישנו רגע של חריגה משחזור העבר, המחולל תנועה הפוכה לחלוטין, שבה אדם נפרד מעברו ומשתנה ובכך הוא פורץ דרך למעגלי חייו הקודמים". הרב יאיר דרייפוס בספרו הנהדר "נשימות עמוקות", מבקש שלא ננטוש את העבר, רק שנפרוץ לו דרך חדשה וזה יהיה "תהליך של שיבה אל יצר האדם שגרם לחטא, מתוך רצון לכונן עם היצר מערכת יחסים חדשה".
כשבנות פונות אליי ב"שאלות גמילה": "הרבנית, שוב נפלתי", אני אומרת שלא היה דור שקל להיגמל בו יותר מאשר עכשיו. הרמב"ם ידבר על תזמון שפעם היה כמעט בלתי אפשרי: מפגש במקום מוכר, עם אישה מוכרת, באותו מצב נפשי וכוח גופני. "אי היא זו תשובה גמורה? זה שבא לידו דבר שעבר בו, ואפשר בידו לעשותו ופירש ולא עשה מפני התשובה. לא מיראה ולא מכישלון כוח. כיצד? כגון מי שבא על אישה בעבירה ולאחר זמן, נתייחד עמה והוא עומד באהבתו ובכוח גופו ובמדינה שעבר בה, זהו בעל תשובה גמורה". היום, אין דבר קל מזה. הזמינות של ההתמכרות, היותה בכל מקום ובכל זמן, היא בדיוק זו שמאפשרת את זמינות התשובה. לא הפכתם חלשים יותר, זה לא מצב נפשי אחר. זה אותו פלאפון ואותו רצון ואותה התמכרות ופתאום מישהו שמחליט ששעתיים ביום הוא בלי ואטסאפ, שמצהרי יום שישי אנחנו ללא סלולרי בכלל. וזו תשובה גמורה.
הגמילה הזו ממכרת כי היא לא מבקשת נטישה, היא מבקשת מפגש. היא מבקשת התמכרות למפגש חדש.
כשילדיי יוצאים ללמוד, אני מבקשת להיפרד מהם כדי להיפגש איתם מוכרים לי קצת פחות. וכשהם חוזרים, אני יודעת שלא הייתה לפניי ולא תהיה אחריי, אמא שנגמלת כל כך מילדיה.
