שני אלולים אני זוכר במיוחד. את האלול הראשון של הישיבה־קטנה ואת האלול הראשון של הישיבה־גדולה. אני זוכר שהייתי מאוד נרגש ומאוד מתוח ומלא שאיפות ורצון טוב. אני זוכר בדיוק איזו חליפה לבשתי ואיזה זוג נעליים. אני זוכר את דמעות ההתרגשות של אמא שלי שנכנסה עם אבא שלי ללוות אותי לבית המדרש של הישיבה קטנה – ומי שלמד בישיבה קטנה ליטאית יודע שאף אמא לא דרכה בה מעולם – נתון שהיום אני מתגאה בו, כלומר בה, אבל בזמן אמת אני מודה שקצת התביישתי בו, כלומר בה. רק שנים אחר כך גיליתי שילדים מתביישים בהורים שלהם בכל מקום.
אני זוכר את המבט מלא הנחת של אבא שלי, שאין דבר בעולם שהוא אוהב יותר מאשר תורה, ובשבילו לראות ככה את הבן שלו עם גמרא מתחת לחיקו, בדרך לאלול של לימוד והתעלות, היה הגשמת חלום כפשוטו.
עברו שנים מאז שני האלולים ההם ואני, מדי שנה בא' אלול יוצא לראות את כל בחורי הישיבות בדרכם להיכלי התורה. גם כדי להיזכר וגם כדי להתרגש. אני רואה אותם עומדים בתחנות האוטובוס ליד המזוודות הגדולות והטרולי, מחזיקים ביד את קופסאות הכובעים ואת השקיות הגדולות עם המצעים הנקיים והבגדים המקופלים. רובם ממושקפים, רובם עדינים, רובם תמימים, רובם רוצים לצלוח את האלול בשטייגען אמיתי.
אל תלשין אף פעם על אף אחד! זה אולי הטיפ הכי חשוב שיש לי בשבילך. זה נשמע כזה מאפיונרי, אבל בישיבה זה קריטי. מלשינים תמיד מפסידים את כל הקופה
לחלק מהבחורים האלה יש הורים תומכים שהחביאו להם שוקולדים במזוודה, חלק מהם באים ממשפחות שבהן א' אלול ומה שקורה בו הוא נתון מובן מאליו, אבל לאף אחד מהם אין מושג של ממש מה באמת הולך לקרות בתקופה הזו של הישיבה. לאף אחד מהם אין באמת מושג לאן תישא הרוח. והטור הזה – חוץ מזה שהוא מוקדש באהבה אינסופית לכל בחורי הישיבה שהתחילו השבוע את זמן אלול – הוא גם סוג של מכתב טיפים ממני. כזה שאם עקיבא שלי היה מתחיל עכשיו ללמוד בישיבה הייתי כותב לו אותו באופן אישי, אבל עד אז הנה הוא לפניכם, פונה לכל בחור ישיבה באשר הוא.
הדבר הראשון והכי חשוב: הכול בסדר! באמת שהכול בסדר. אתה בסדר. הישיבה בסדר. העולם בסדר. הגמרא בסדר. הכול באמת טוב. שום דבר מאלה לא מאיים. הכול בסדר. אני מבטיח.
חוצמזה, הישיבה היא מיקרוקוסמוס, כור היתוך. אתה תפגוש בה אנשים מכל מיני סוגים. טובי לב ונוכלים, צדיקים ורשעים, חייכנים ומצוברחים, שטינקרים (יש הרבה שטינקרים, עוד נגיע לזה) וכאלה שפיהם וליבם שווים. תהיה ערני. תצטרף לצד הנכון של ההיסטוריה. ללמוד טוב זה הכי חשוב, להיות בנאדם טוב זה עוד יותר חשוב. אתה תפגוש שטייגעניסטים עם אופי מזעזע ומידות מושחתות וכאלה שאולי הם לא הלולב הכי סגור בארגז, אבל הלב שלהם פתוח לאלוקים ואדם. לפעמים תרגיש שאתה רואה עולם הפוך, שהר"מים וראשי הישיבה שלך מעריכים ונותנים צומי למי שלא באמת מגיע. תזכור שגם הם בני אדם. והם צריכים להחזיק ישיבה ולפעמים הם מונעים מאינטרסים ומשיקולים לא הוגנים. מה לעשות? גם אם נראה לך שהגורל שלך תלוי בידיהם, הוא לא. כלומר הוא כן באיזשהו אופן, אבל רק באופן זמני.
תתפלל בכוונה, תלמד ברצף ובשקיעות כדי לעשות נחת רוח להשם וכדי להיות אדם טוב יותר. מענטש. תורה ותפילה באמת מסוגלות להפוך אנשים לטובים יותר, אבל יש גם כמה כוכביות ליד הסעיף הזה. זכה נעשית לו סם חיים לא זכה וכו' מכיר, כן?
אל תלשין אף פעם על אף אחד! זה אולי הטיפ הכי חשוב שיש לי בשבילך. זה נשמע כזה מאפיונרי אבל בישיבה זה קריטי. מלשינים תמיד מפסידים את כל הקופה. הם משחיתים לעצמם את הנפש, הם הורסים חיים של מישהו אחר, ובסוף,בשבילו גם מי שמקבל מהם את האינפורמציה בז להם. בקיצור, איך אמר הרב קוק? הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק.
אפרופו הרב קוק. יש הרבה דעת בעולם, יש הרבה פנים לתורה, התורה לא נגמרת בשלושה סדרים גמרא על אף שבישיבה זה ככה. יש מדרש בעולם וחסידות ומחשבה (וכשתהיה מספיק מוכן אז גם יש גם שירה וגם ספרות וכו' ואם תרצה המלצות אפשר בפרטי). תזכור! הישיבה היא לא התכלית. היא אחד האמצעים להגיע לתכלית. לישיבה יש התחלה ויש לה סוף. יום יבוא ובעזרת השם תעזוב אותה, ורק אתה בתוך הלב תדע מתי היום הזה בא.
בסוף, כולם מתגעגעים לנעורים. גם אתה יום אחד תשב עם חברים ותעלו זיכרונות מהתקופה הזו. היא תהיה יפה אם תאפשר לה להיות כזו, אפשר להפיק ממנה הרבה רוח, הרבה לימוד, הרבה חוויות, הרבה חברים, הרבה שמחות והרבה אתגרים לגדול מהם. אני סומך עליך.
