יש איזו בחורה נפלאה אחת שאני עוקב אחריה באינסטגרם. קוראים לה שירי. אין לי מושג איך זה קרה שאני עוקב אחריה. אני בכלל לא מכיר אותה. כלומר, אני מכיר אותה. מהאינסטגרם. אבל לא מהחיים. ואני עוקב אחריה שם כבר כמה חודשים, בלי לדעת למה. זה כל כך מוזר. זה כל כך מוזר ונהדר. והיא כזאת חמודה. היא עושה מלא ספורט. ועובדת באיזה מטבח של מסעדה בתל־אביב. וכשהיא בבית היא כל הזמן מכינה חמוצים. וכל הזמן מבשלת ריבות. ואת הכול היא מסדרת בצנצנות כאלה, מרגשות, בחלון של המטבח שלה.
כפרה על שירי. כשהיא לא מחמיצה ומרבבת, היא עושה יוגה. וגם את היוגות שלה היא מעלה לאינסטוש. וזה גם מרגש נורא. היא יושבת, מרוכזת, בלי לזוז, במשך דקות ארוכות. העיניים שלה עצומות. והגב שלה מתוח. והנשימה שלה סדורה. לפעמים אני רואה את הסרטונים האלה שלה, וגם הנשימה שלי מסתנכרנת.
שירי כזאת חמודה. אני חולה על האינסטגרם שלה. אם היא לא מעלה כלום במשך כמה ימים, אני מתחיל להתגעגע לסרטונים היפים. לתחמיצי הכרובית. לתיעודי הריצות. ולמזרן היוגה הסמוק. מדי פעם, כשהגעגוע המשונה הזה תוקף אותי, אני חושב לעצמי, מה זה הדבר הזה. מי זאת הבחורה הזאת בכלל. איך זה יכול להיות שהיא רלוונטית לחיים שלי. אני לא מכיר אותה בכלל.
שירי לא היחידה. יש לי בפיד עוד מלא זרים אחרים שאכפת לי מהם. יש איזה מצחיקן אחד בפייסבוק. קוראים לו דור. אני לא מכיר אותו, אבל אנחנו חברים. הוא כזה שנון. הוא מדבר על החיים שלו בכזאת פתיחות. הוא יודע לצחוק על עצמו. ואנשים שיודעים לצחוק על עצמם הם אנשים חזקים. אני כל כך אוהב כשהוא קופץ לי בפיד. וכשהוא לא קופץ, אני מפשפש לו בטיימליין, כדי להתעדכן.
ויש לי בפיד איזה בחור אחד, עצבני, שתמיד כותב על מצב הספרות בישראל. ויש איזו אמא אחת, שכל הזמן כותבת כמה היא שונאת את הילדים שלה. ויש איזה רב ימני אחד, שתמיד גורם לי להתעצבן. ואיזה דוקטור שמאלני, שתמיד כותב את דעתי יותר טוב ממני. ויש איזה בחור ערבי, שכותב נאומי תוכחה פוליטיים, ועוזר לי להתאמן על הערבית שלי. ויש איזו בחורה צינית, שמעלה צילומי מסך של ההתכתבויות שלה עם אבא שלה. ויש איזו בחורה אחרת, ערמומית ויפה, שעושה באינסטגרם חיקויים מצחיקים כאלה במבטא רוסי. זה כל כך מצחיק אותי. לא יודע למה.
וכל האנשים האלה, כל ההמונים האלה, הם אנשים זרים. אני לא מכיר אותם. מעולם לא נפגשנו, או החלפנו מילה. ובכל זאת – הם נוכחים בחיים שלי. הם משפיעים עליי. הם יקרים לליבי. אני חושב עליהם ומתגעגע אליהם. המחשבות שלהם, והעיניים שלהם, והמילים שלהם מרגשות אותי. והזרות הזו, שביני לבינם, היא זרות חמה. זו זרות שיש בה מפגש. והיא כל כך משונה. וכל כך מתוקה. קשה להסביר.
לפני כמה ימים, ישבתי לכוס קפה עם חבר טוב שלי. אני הגעתי עם הבת החמודה שלי, והוא הגיע עם הבת החמודה שלו, אז החלטנו לקחת טייק אווי, ולשתות את הקפה בגן משחקים כדי לתת לבנות לשחק. כשהגענו, חיה כבר נרדמה. אז רק הבת שלו שיחקה. ועוד איך היא שיחקה. היא התחילה להסתובב בגן ולדבר עם כולם. היא ביקשה מילד זר להתנדנד ביחד. היא חיבקה אב מזדמן. היא ביקשה אוכל מזוג צעיר שישב בקצה הגן ואכל סנדוויצ'ים. היא התיישבה על שמיכה שמשפחה אחרת פרשה על הדשא. בקיצור, היא אהבה את כולם. וכולם אהבו אותה. כולם היו נחמדים אליה. כולם שמחו איתה. זה היה מצחיק ומתיש ונוגע ללב.
אני זוכר שהסתכלתי על הבת המאושרת שלו, שהסתובבה בגן המשחקים, וחשבתי לעצמי, כמה יפים ומשונים החיים של הילדה הזאת כרגע. היא מתהלכת בעולם, וכולם מעניינים אותה. אכפת לה מכולם. עם כולם היא מדברת. וכולם עונים לה. כולם משפיעים עליה. והמציאות שבה המפגשים האנושיים שלה מתקיימים היא מציאות הדדית. שבה הכול שייך לכול. שבה כולם מיטיבים עם כולם. לכן היא מסתובבת ככה בעולם הזה, מאושרת ונסערת ונרגשת, שיכורה ממפגשים וחוויות. לכן היא כל כך מבסוטה.
בשלב מסוים, הילדונת המתוקה התחילה לחטוף צעצועים מכל ילדי הגן, והחבר שלי זינק ממקומו, כדי לגעור בה על התנהגותה המחפירה, וכדי להחזיר את הצעצועים לבעליהם. אני, שנותרתי לבדי על הספסל, הוצאתי את הסלולרי, ופתחתי את האינסטוש כדי לראות מה חדש. יא אללה. שירי בדיוק העלתה סרטון בישול. נראה לי שהיא מכינה סחוג או משהו כזה. היא קוצצת פלפלים חריפים ירוקים על קרש עץ שחוק, ואז מכניסה אותם למין צנצנת עם שמן זית ופרוסות לימון. כפרה עליה. איזו חמודה היא. איך היא אוהבת לבשל.
אני יכול לרטון בקלות על המציאות הסלולרית המתווכת והמנוהלת שבתוכה אני נתון. אני יכול לקטר על החסימות, הפרסומות, המניפולציות והאלגוריתמים המרושעים. אבל האמת היא שהאפליקציות האלה הן מתנה גדולה. הן מאפשרות לי לספוג השראה מזרים גמורים. הן מאפשרות לי להציץ, להכיר ולהיקשר, מתוך זרות חמימה, לאינספור אנשים מרגשים. היא מאפשרת להמוני בני אדם, יפים ומעניינים וטובים, להיכנס לי ללב. ובלב שלי יש מקום לכולם. בלב שלי כולם שייכים לכולם.
כולם, חוץ ממי שאין לו פייסבוק או אינסטוש. אותם כבר שכחתי מזמן.
