את הסיפור שלנו אפשר להתחיל בכל מיני נקודות, אבל נדמה שאחת המוצלחות היא א' בתמוז תש"ז, 10 ביוני 1947. באותה תקופה ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית עסוקות עד למעלה מראשן במאמצים להביא לאישור החלטת החלוקה בעצרת האו"ם, ואחד החששות הוא שהחרדים יפעלו להכשיל את המהלך מפחד מה שעלול לקרות להם כאשר המדינה היהודית החדשה (והחילונית) תקום.
בכדי להבטיח את תמיכת החרדים בהקמת המדינה או למצער אי התנגדותם, מקיימים נציגי הנהלת הסוכנות פגישות עם הנציגות החרדית המרכזית בארץ באותם ימים, שהיא הסתדרות אגודת ישראל. לאחר פגישה מכרעת בין הצדדים שולחים בא' בתמוז תש"ז שלושה מראשי הישוב באותם הימים, דוד בן גוריון, הרב יהודה לייב פישמן (לימים מימון), ויצחק גרינבוים מכתב רשמי בשם הנהלת הסוכנות להסתדרות אגודת ישראל, שיקרא לימים "מכתב הסטטוס קוו". השלושה מדגישים כי איש איננו רשאי להתחייב על שום דבר בשם מוסדותיה של המדינה שעוד לא קמה, אך הנהלת הסוכנות כן יכולה להביע את עמדותיה שלה ביחס למה שצריך לקרות במדינה שתקום (בהנחה מובלעת שראשי המדינה החדשה יהיו בעצם אותם אנשים).
המכתב עוסק בארבעה נושאים (שבת, כשרות, אישות וחינוך), אך לענייננו חשוב הנושא הרביעי, החינוך, ובעיקר האופן שבו נוסחה עמדת הנהלת הסוכנות בנושא, כי כל מילה כאן משמעותית: "תובטח אבטונומיה (הכוונה לאוטונומיה) מלאה של כל זרם בחינוך (אגב משטר זה קיים גם בהסתדרות הציונית ובכנסת ישראל גם עכשיו) ולא תהיה שום פגיעה מצד השלטון בהכרה הדתית ובמצפון הדתי של שום חלק בישראל. המדינה, כמובן, תקבע את המינימום של לימודי חובה, הלשון העברית, היסטוריה, מדעים וכדומה, ותפקח על מילוי מינימום זה, אבל תיתן חופש מלא לכל זרם לנהל את החינוך לפי הכרתו ותתרחק מכל פגיעה במצפון הדתי".
לא צריך להיות פרופ' לספרות או ללשון כדי להבחין בשניות הבולטת הקיימת בסעיף הזה. מצד אחד אוטונומיה, מצד שני פיקוח. מצד אחד חופש מלא, מצד שני קביעת מינימום לימודי חובה כלליים. השניות הזו, שראשיתה אולי עוד לפני מכתב הסטטוס קוו אבל מבוטאת בו באופן בולט כל כך, תלווה מכאן והלאה את הסיפור של החינוך החרדי במדינת ישראל עד לימינו ממש, ותהפוך לסלע מחלוקת לא רק בין החברה החרדית לחלקים ניכרים בחברה הישראלית הלא חרדית, אלא גם בתוך החברה החרדית עצמה.
בעקבות הפרמטרים שהוכרו במכתב הסטטוס קוו הוקם בראשית ימי המדינה "מרכז החינוך העצמאי". המרכז אמור היה לרכז תחתיו את מוסדות החינוך של המגזר החרדי המתהווה, ולדאוג להם לתקצוב שהלך ונעשה מסודר יותר ויותר. אולם, תוך שנים לא רבות התברר שקיים פער בין מה שנתפס כלגיטימי בחינוך הבנות ובין מה שהציבור החרדי מוכן שיקרה בחינוך הבנים. בעוד בנוגע לבנותיו, הציבור החרדי הרחב (לצורך העניין נשים רגע בצד את העדה החרדית המנותקת לחלוטין מהמדינה מחד, ואת חב"ד ופא"י שבחרו לחבור לממ"ד מאידך) ובעיקר הנהגתו הרוחנית, גדולי התורה, היו מוכנים לקבל את הנוסחה הזו של איזון בין עצמאות לפיקוח, ושילוב ממשי של לימודי חובה בתכנית הלימודים, אצל הבנים זה לא היה כך.
לאורך השנים נוצר מצב שבו כמעט כל מוסדות החינוך החרדיים לבנים ("הת"תים") אינם פועלים במסגרת החינוך העצמאי, אלא תחת הגדרה חוקית עוד פחות רשמית, מה שמכונה בעגת העוסקים בתחום "מוסדות פטור" (המוסדות לבנים שכן נותרו בחינוך העצמאי מיועדים לכל מיני קבוצות שוליים כמו חוזרים בתשובה, מתחזקים ובעבר גם חרד"לים). מהם מוסדות פטור? באופן כללי יש במדינת ישראל 3 סוגי מוסדות חינוך. חינוך רשמי (ממלכתי וממלכתי דתי), חינוך מוכר שאינו רשמי (אליו משתייכים כל מיני סוגי מוסדות, ובתוכם גם מוסדות החינוך העצמאי) ומוסדות שבהם המדינה בכלל איננה מכירה, אבל מי שלומד בהם פטור מהחובה ללמוד במוסד חינוך רשמי או מוכר. כלומר, אלו מוסדות שפועלים לגמרי מחוץ למערכת המדינתית, ולמרות זאת המדינה מוכנה לתת להורים לשלוח את הילדים אליהם במקום למוסדות החינוך שהיא מכירה בהם. וכך, תחת ההגדרה הזו, קמו מוסדות החינוך לבנים חרדים.
היתרון עבור ההורים החרדים הוא בעצמאות הכמעט מוחלטת של המוסד, שלא חייב בעצם כמעט כלום לאף אחד (כמעט, כי רשמית כיום כבר יש התניה של מתן תקצוב בגובה מסוים בלימודי ליב"ה בהיקף מקביל. בפועל התקצוב ניתן ולגבי הלימודים – בהמשך) ולכן יכול לחנך את הילדים בדרך החרדית, ללא פגיעה במה שנהוג בחברה החרדית להציג כ"פך השמן הטהור" שהוא חינוכם של תינוקות של בית רבן על פי ההשקפה החרדית בטהרתה, ללא נגיעות והשפעות זרות. החיסרון הוא כמובן התקצוב הדל. הורים חרדים משלמים המון כסף עבור לימודי ילדיהם במוסדות הפטור האלה, כי המדינה מעניקה להם תקציב דל מאוד, וגם זה במתנה. עקרונית המדינה כלל איננה מחויבת לתקצב אותם.
המערכת הזו פועלת כך כבר הרבה שנים, הרחק מידם הארוכה של המדינה ומוסדותיה (במידות משתנות, ועדיין, הרחק, למרות כל השינויים כביכול) אבל בשנים האחרונות קמו עליה ערעורים בתוך הציבור החרדי, בעיקר משני כיוונים: הערעור המרכזי הוא כלכלי. המציאות הזו שבנים חרדים לומדים במוסדות פטור יוצרת לחץ כלכלי בלתי נסבל על ההורים, שגם ככה שייכים לשכבות הסוציו-אקונומיות הנמוכות ביותר באוכלוסיה. להורים החרדים פשוט אין כסף להחזיק את כל המערך הזה. הם משוועים להשתתפות יותר משמעותית של המדינה במימון חינוך הילדים שלהם, הערעור השני, הפחות בולט ועדיין קיים, הוא על מצב לימודי הליב"ה במוסדות הפטור. על הנייר ילד חרדי בגיל בית הספר היסודי כן לומד קצת לימודי ליב"ה, אבל תשאלו כל בוגר של החינוך החרדי לבנים והוא יספר לכם עד כמה מדובר בצחוק מהעבודה.
ראשית, היקף השעות. בדרך כלל מדובר בשעה בודדת אחת בכל יום, שלומדים בה קצת חשבון, קצת לשון ושם זה פחות או יותר מסתיים. זו גם השעה הכי חבוטה והכי מוזנחת במערכת, משום שהיא נמצאת על התפר שבין מערכת לימודי הבוקר למערכת לימודי אחר הצהריים ואיש איננו לוקח עליה אחריות. על המקצועיות של מי שמלמד את המקצועות הללו כמובן שבכלל אין מה לדבר, מדובר במורים שמעולם לא הוכשרו במקצועות שאותם הם מלמדים והרמה בהתאם. התוצאה היא שלצד בורות גמורה בשפה זרה, בוגר ת"ת חרדי שהוא מוסד פטור לא זוכה גם לרקע בסיסי סביר לא בחשבון ולא בלימודי שפה (לשון). בניגוד לאנגלית ששם יש את סוגיית המטען התרבותי, בחשבון ושפה מדובר במיומנויות יסוד קריטיות בחיים בחברה מודרנית, שקשה מאוד להשלים בגיל מבוגר.
בעקבות שני הערעורים הללו, אבל בעיקר הכלכלי, ישנן בשנים האחרונות קבוצות במגזר החרדי שמערערות על האקסיומה שלפיה חינוך בנים חייב להתבצע במוסדות פטור. המערער המרכזי כיום הוא כנראה האדמו"ר מבעלז, הרב יששכר דב רוקח. תחילה רצה האדמו"ר להכניס את מוסדות החינוך לבנים של החסידות למסגרת "החינוך העצמאי", לקבל את הפיקוח שמקובל בחינוך העצמאי ולצדו את התקצוב. דא עקא שראשי החינוך העצמאי (המקורבים מזה שנים למפלגת "דגל התורה" דווקא), דווקא סירבו לבקשה שאמורה היתה לכאורה לשמח אותם. הסיבה: הנחיית גדולי התורה הליטאים (כיום: הרב גרשון אדלשטיין) שלא לצרף לרשת מוסדות חינוך לבנים שבהם לומדים חרדים "אמתיים", וזאת בכדי לא לפגוע בעצמאות המוחלטת של החינוך החרדי. אולם האדמו"ר, שלא רגיל שרבנים ליטאיים אומרים לו מה לעשות, מצא דרכים עוקפות אל משרד החינוך. לאחר מו"מ ארוך, חלקו בתיווך ח"כ משה (קינלי) טור פז, הצליחו נציגי האדמו"ר להגיע למתווה מול המשרד שמאפשר להם להכניס את תלמודי התורה לבנים של החסידות למסלול מקביל, זהה מבחינה תקציבית, לזה של החינוך העצמאי (יש פה כמה דקויות במתווה וגם מעט צ'ופרים תקציביים, אבל הפרטים הקטנים לא באמת חשובים, העיקר הוא בפרינציפ).
ולזה ב"דגל התורה" לא מוכנים להסכים. בשום אופן. האפשרות של הגברת הפיקוח על לימודי הליב"ה בחלק מהמוסדות לבנים (רק בגיל יסודי, כמובן) חרדיים ממש, תמורת הגברת התקצוב, זוכה להתנגדות חריפה מאוד. עליה מוכנים הליטאים לפרק את השותפות הפוליטית ארוכת השנים עם החסידים (מאז שנת 1992 ברציפות) ולמעשה לסכן באופן דרמטי את הייצוג החרדי בכנסת. מבחינת הרב אדלשטיין וסביבתו לא מדובר בסוגיה טכנית של תקצוב, אלא בבסיס האידיאולוגי של עצמאות החינוך החרדי ושמירה על החומות סביבו. כל סדק בחומות הללו עלול לשיטתו לפגוע בעצם קיומה של החברה החרדית ולכן הוא משתמש בתותחים החזקים ביותר, ובעצם מאיים בעקיפין לחסל את "אגודת ישראל".
מדובר בדרמה עצומה, כי השאלה לאיזה צד היא תוכרע לא תשפיע רק על המערכת הפוליטית (כן נתניהו, לא נתניהו והמסתעף). בטווח המעט יותר רחוק עשויה להיות לה השפעה דרמטית על דמותה של החברה החרדית, ועל השליטה המרכזית של ההנהגה הליטאית באופן שבו הציבור החרדי כולו מחנך את ילדיו. אל תטעו, האדמו"ר מבעלז איננו רפורמטור. המטרה שלו היא כלכלית גרידא. אבל לעצם פירוק הנורמה החרדית עשויה להיות משמעות חשובה מאוד. לצעירים חרדים שלמדו לפחות בבית הספר היסודיים לימודי ליב"ה ברמה סבירה, יהיה קל יותר להשתלב בעתיד בכלכלה הישראלית ובחברה הישראלית, בלי לטשטש כמובן את זהותם החרדית
