השבוע הגישה המדינה את תגובתה לעתירת ארגון "לביא" נגד מינויו הבהול של מני מזוז לתפקיד יו"ר הוועדה המייעצת למינויים לתפקידים בכירים. אילו היה אפשר להעניק כותרות פובליציסטיות לעתירות המוגשות לבג"ץ, הכותרת המתאימה ביותר לעתירה הזו הייתה "רואים לכם".
תפקידה של הוועדה נוסח בצורה עמומה למדי: "לייעץ לממשלה בתחום טוהר המידות, בנוגע למועמדים למספר תפקידים ציבוריים רגישים וייחודיים בשירות הציבורי". גם הפרקליטות ניסתה בתשובתה להמעיט מחשיבותה: "לוועדה אין סמכויות ביצוע, היא איננה הגורם הממנה, והסמכות לאשר מינוי לגביו היא מייעצת, מסורה בידי הדרג המדיני".
אבל בואו, כל מי שעקב קצת אחר מעללי הוועדה בשנים האחרונות יודע שהשפעתה על המינויים הבכירים פה מכרעת. לפעמים היא הטילה וטו ישיר ופסלה מועמד, כמו במקרה של ניצב משה (צ'יקו) אדרי, שהשר לשעבר גלעד ארדן ביקש למנותו למפכ"ל המשטרה. לפעמים, כמו במקרה של נציב שירות בתי הסוהר יעקב גנות, שגם אותו ביקשה הממשלה למנות למפכ"ל, יו"ר הוועדה פשוט הודיע שהוא "לא יקדם את מועמדותו". במקרים אחרים ויתר השר על מועמד ראוי לטעמו כאשר הבין שיהיה לו קשה להעביר אותו בוועדה. איך הסבירה פעם דינה זילבר את הרעיון? "הוועדה תורמת לאמון הציבור בבעלי התפקידים הבכירים ביותר במדינה וטוב שעומד בראשה שופט עליון".
מזוז מנע מאוחנה להאריך את מינויו של מ"מ פרקליט המדינה בתקופת בחירות. האם לא ראוי שכבודו ינהג בעצמו לפי אותן אמות מידה?
זוכרים את ה"כופין אותו עד שיאמר רוצה אני" של הרמב"ם? הרמב"ם הסביר שכאשר אנחנו כופים סרבן גט לתת גט, זו לא באמת כפייה. בפנימיותו כל יהודי הוא צדיק הרוצה לקיים דברי חכמים, ואם הוא סרבן – זה רק מצד היצר הרע. זילבר העניקה פרשנות מחודשת לרציונל הזה בעבודת הוועדה: היא הסבירה שפסילת המועמדים של הדרג המדיני מייצרת לפעמים "עימות וירטואלי מול מנגנון פקידותי, שעובד ותופס את עצמו כמשרת גם את הציבור וגם את הדרג המדיני כשאין הנגדה בין השניים. הרי לממשלה אין כל אינטרס לפעול נגד החוק". הלוגיקה דומה: הממשלה הרי לא רוצה לפעול נגד החוק, ולכן גם אם בחיצוניות היא כועסת שמתערבים לה במינויים, בפנימיות היא שמחה שהוועדה מצילה אותה מלעבור על החוק. זילבר הציעה דימוי נוסף: "ניתן לדמות את המערכת הממשלתית לרכב שיש בו גז וברקס, ולא ניתן להפעילו ללא שני המרכיבים".
אז הבנו שמדובר בוועדה חשובה של "שומרי סף", שנועדה להציל את נבחרי הציבור מעצמם. כאן נכנסת העתירה של ארגון לביא, ששואלת את בג"ץ שאלה פשוטה: המשפטנים מסבירים לנו יום ולילה על חשיבות "אמון הציבור", ושהחלטות צריכות להתקבל באופן מקצועי ולא משיקולים פוליטיים. שנים מטיפים לנו גם שחיוני להגביל את סמכויות ממשלות המעבר, שאינן מייצגות את הציבור בשל התפטרות הכנסת, ונוטות לקבל החלטות פופוליסטיות בתקופת בחירות. אם כך, כיצד מאפשרים לראש ממשלת מעבר למנות לשמונה שנים את יו"ר הוועדה השולטת בכל המינויים הבכירים פה? מה זה אם לא מחטף פוליטי?
לפיד מבין היטב את מה שראשי ממשלה מהשמאל הבינו מאז ומעולם, שהשליטה במדינה עוברת דרך שליטה במינויי הבכירים שמנהלים אותה. לא לחינם בחר לפיד במזוז מבין כל שופטי העליון בדימוס החיים איתנו. אף אחד מהשופטים איננו צבוע פוליטית באופן כה מובהק כמו מזוז, שלא הפסיק להסגיר את עמדותיו הפוליטיות תוך כדי כהונתו ולאחריה. במינוי הזה לפיד מבצר את מעמדו כמנהיג הגוש שלו.
אבל מה עם מזוז עצמו, לו אין בעיה להחיל סטנדרט אחד על עצמו וסטנדרט אחר על כל היתר? כזכור, כבוד השופט מזוז הוציא צו ארעי נגד שר המשפטים דאז אמיר אוחנה, אשר ביקש להאריך את המינוי של מ"מ פרקליט המדינה בתקופת בחירות, והוסיף שאוחנה יהיה גם מנוע מלמנות ממלא מקום אחר לתפקיד פרקליט המדינה. האם לא ראוי שכבודו ינהג בעצמו לפי אותן אמות מידה שדרש מאחרים?
עו"ד איציק בם, שכתב את העתירה עבור ארגון לביא, הוסיף סקירה קצרה ועוקצנית על הסטנדרט הכפול של בג"ץ בנוגע להתנהלות ממשלות בתקופות בחירות. ספוילר: המשפטנים מעניקים לדרג המדיני יד חופשית אם מדובר בממשלת שמאל או בהחלטות שמאל. רוב ההגבלות נופלות איכשהו על ממשלות הימין.
דוגמאות: בג"ץ של אהרן ברק דחה עתירה נגד ממשלת אהוד ברק שהתפטרה והמשיכה לנהל מו"מ מדיני עם הפלסטינים, "מתוך שאיפה לחתום על הסכם בטרם הבחירות"; היועמ"ש אישר לממשלת המעבר של אולמרט לצאת למבצע עופרת יצוקה; בג"ץ התיר לממשלת מעבר למסור נכסי מדינה לידיים זרות משיקולים של יחסי חוץ, לשחרר מחבלים במסגרת מחוות ולנהל משא ומתן מדיני עם מדינת אויב.
מנגד, אותו בג"ץ, בתמיכת היועמ"ש מני מזוז, אסר על שר המשפטים דניאל פרידמן למנות שופטים שמרנים בתקופת ממשלת מעבר, ואסר על ממשלות נתניהו למנות רבנים ראשיים ומפכ"ל משטרה. במקרה אחר אסר בג"ץ על מינוי ממונה על מחוז במשרד הפנים. עתירה לבג"ץ טרפדה אפילו מינוי מנכ"ל למשרד המשפטים, תפקיד המוגדר כמשרת אמון, הפטור מהליכי מכרז או ועדת איתור.
אם מינוי זמני של השר אוחנה פסול, איך אפשר להכשיר מינוי לשמונה שנים מטעם ראש ממשלה בתקופת בחירות? למדינה יש תשובה. היא מבוססת כנראה על לוגיקה כה עמוקה, מהסוג שרק אנשים חכמים מאוד מסוגלים להבין. כזכור, היועמ"שית גלי בהרב־מיארה השתכנעה בדבר "הצורך החיוני והדחוף" למנות רמטכ"ל חדש בינואר הקרוב. נשים רגע בצד את השאלה מה הבעיה להאריך בכמה חודשים את כהונתו של רמטכ"ל מכהן מוצלח, וננסה להתקדם עם השרשרת הסיבתית שניסחה בהרב־מיארה בתשובתה לבג"ץ: חייבים למנות רמטכ"ל, מסבירה היועמ"שית, אבל אי אפשר לקדם מינוי כזה בלי אישור של הוועדה למינוי בכירים. את האישור אי אפשר לקבל כי לוועדה אין יו"ר, אז חייבים למנות יו"ר לוועדה, אבל אי אפשר למנות אותו במינוי זמני משום שעל פי החלטת הממשלה "יש להבטיח את עצמאותה של הוועדה ואי תלותם של חבריה".
רגע גלי, איבדנו אותך. את מסבירה לנו שאנחנו במצב של פיקוח נפש ולכן חובה למנות רמטכ"ל מיד. נניח שתמני את מזוז במינוי זמני רק לשם אישור מינוי הרמטכ"ל הבא, באיזה מובן בדיוק שיקול הדעת שלו ייפגע? מה הקשר הסיבתי בין א' לב'? ומה עם המחירים הכבדים שאת משלמת מהצד השני: את נותנת לפוליטיקאי שכבר לא נהנה מאמון הכנסת, לקבוע לשמונה שנים את זהות אחת הפונקציות הקריטיות למינוי בכירים במדינה. מה זה אם לא מחטף שנועד לסנדל את מרחב התמרון של ממשלות עתידיות?
עיוורון במירון
הוועדה לחקר אסון מירון שלחה השבוע מכתבי אזהרה לאישים העשויים להיפגע ממסקנותיה, וזה הזמן לכמה מחשבות ביניים: רוב הישראלים סובלים מנקודת עיוורון כשהם נשאלים את השאלה היאיר לפידית "מה ישראלי בעיניך". חילונים לא רואים את הלוויות הענק של גדולי דור ובקושי מבחינים בכותל ובמירון. חרדים לא רואים את הדרבי בבלומפילד או את הקהל בהופעות הרוק הגדולות. הזהות השבטית קובעת את שדה הראייה, והעדשה של כל כלי תקשורת סובלת מהטיה אחרת בבוחן המציאות.
המשטרה לא הפנימה שהילולת מירון היא האירוע הישראלי הכי גדול במדינה, ותפסה אותו כאירוע אזוטרי של החצרות החסידיות שחלוקות ביניהן
המשטרה אמורה להיות מעל זה ולחשוב בנתונים ובמספרים. בפועל, כפי שמלמדות הקלטות הדיונים שערך המפכ"ל לפני האסון, המשטרה לא הפנימה שהילולת מירון היא האירוע הישראלי הכי גדול במדינה, ותפסה אותו כאירוע אזוטרי של החצרות החסידיות, שהיא נדרשת לנהל אותו בלית ברירה, בשל חוסר ההסכמה ביניהן. טוב עשתה הוועדה שלא הסתפקה בש"ג אלא הטילה זרקור על כל שרשרת הפיקוד, ממפקדי המשטרה, דרך מהנדסי הבטיחות, ועד לעסקני ועדת החמישה.
מטבע הדברים הוועדה עוסקת בגורמים המוסדיים, אבל קבוצה שצריכה ניעור לא פחות משמעותי היא זו של הפוליטיקאים והעסקנים החרדים. פעם אחרי פעם אחרי פעם אחרי פעם, הם לא מבינים שהכמות משנה את האיכות. שאי אפשר לנהל מגזר של מאות אלפים כמו שמנהלים שטעטל של אלפים בודדים. שיטת הפרנצ'ס (טריבונות) היא משל עגום לכשל התפיסתי החרדי, מסוגיות הבטיחות ועד ללימודי הליבה, השירות הצבאי וההשכלה המקצועית: הפיגומים הללו הם פתרון לא רע כשאתה רוצה לדחוף עוד כמה חסידים לטיש. הם מתכון לאסון כשאתה מנסה להעמיד עליהם ציבור גדול של מאות אלפים.
ומן הצד השני, ועדות חקירה הן חרב פיפיות. המסקנות שלהן עשויות ליצור שינוי עומק כאשר מתגלים כשלים מערכתיים יסודיים, אבל יש בהן גם סכנה: מקבלי ההחלטות לא רוצים למצוא את עצמם על הגיליוטינה, מכסת"חים את עצמם לדעת וכבר לא אכפת להם שהניתוח יצליח והחולה ימות. מורים מספרים כיצד אסונות כמו נחל צפית גרמו לחדר המצב במשרד החינוך להעמיס כל כך הרבה איסורים ומגבלות על טיולים, עד שהוציאו מהם את הנשמה והתלמידים איבדו מרכיב מרכזי בחוויה. הילולת מירון היא אירוע רב־ממדי וייחודי בהוויה הישראלית – יש בו מסורת ומיסטיקה ומוזיקה ותורה וסוציולוגיה. הקסם של מירון חייב להישמר.
