אלול. ככה, במילה אחת, אתם כבר יודעים מה על הפרק. התכנסות פנימית, מצפון שמתעורר משנת חורף ומשנ"צ קיץ, ועוצר רכילויות. אם אתם בוגרי החינוך הדתי, אתם כבר הולכים קצת יותר כפוף ומבוהל בגוף או לפחות בנפש, במינון תלוי־אישיות שנע בין אהבה מקרבת ליראה מרחיקה.
אבל זה לא סתם אלול, זה אלול 2022. אלול נטול רחמים ורווי רשתות חברתיות. חודש שבו תחרות הציניות ברשות הרבים לא עוצרת לרגע, אלא מגבירה הילוך בדרך לדרוס כל מה שמקרב, מאחד או צבוע ביותר מדי ורוד רכרוכי. אז אם התפנו לכם כמה דקות מציוצי כן־ביבי־לא־ביבי, אתם מוזמנים להתכתש בכיף בזירת הוויכוחים הפנים־מגזרית החדשה: כן־אלול־לא־אלול.
זה פרדוקסלי והזוי בדיוק כמו שזה נשמע. ככה, בפתיחתו של חודש הרחמים והסליחות, חובשי הכיפות החליטו לפקפק בעניין עצמו. כי איך תגדיר את עצמך יהודי מבריק וראוי לעוקביו, בלי איזו איפכא מסתברא טובה? בלי ללעוג בחריפות בוטה לתנועת העדר הרץ באמוק לעבר שערי תשובה?
אז עכשיו מפקפקים בשורשיו של חודש אלול, מגדירים את כל מה שנקשר בו כלא יותר מטרנד של המאות האחרונות, משהו שאין לו זכר בתורה, במשנה או בתלמוד – אז מי צריך אותו בכלל? ומה פתאום להתכוון קצת יותר בלימוד ובמעשים דווקא בעונת הסתיו הלוהטת הזו, והרי התורה היא תורת חיים מחייבת לכל תריסר חודשי השנה? אז ההוא שומט את הקרקע, והשני מחזיר ועונה שאכן אין אזכור במקורות הקדומים אבל רמז יש, ומישהי אומרת שזה אחלה פולקלור יהודי ומי ישמע, אפשר לחשוב שכל שאר המנהגים חרותים על הלוחות; ואחר מתקומם ומזכיר שכבר רש"י אמר שאלול וסליחות ושופר, והמקור מחזיר לו שימי הביניים זה לא מספיק עתיק אז אדרבה, וההיא מגיבה שמה רע בקצת תן בליבנו, וכולם יחד נופלים לקלחת הפקפוק במעלת חברינו ובמעלת הימים האלה שבאו עלינו למריבה.
לא, לא מדובר בחילונים או בדתיי רצף, אלא במי שאדיקותם אומנותם ולעגם הוא שֹשֹונם. אלה שמיירטים את גלגולי ההלכה והמסורת הנאה בחיוך כאילו־סלחני כלפי ברברים שכמותנו, אנחנו שאוכלים־או־לא־אוכלים קטניות בפסח ובשר בתשעת הימים, ששומרים־לא־שומרים שש שעות ושלוש שעות ושעה, שרוכנים בתשליך מול בור מים מפוקפק או בריכת דגים, ושמקדימים חשבון נפש בן ירח שלם לימים נוראים. על הדרך דחוף להם לציין שהלוח העברי מורכב מחודשים בעלי מקור בבלי ואילו האל"ף־בי"ת הוא בכלל ארמי, אז אל תתחילו עם אני לדודי ודודי לי.
הם דוסים אמיתיים שמתקוממים נוכח שלטי "כאן שומרים שמיטה", שהרי אתה לא מסתובב עם שלט "אני שומר שבת" (אחי, אתה חובש כיפה בעלת גוון מסוים מאוד. אם לא ממשלת השינוי, היינו יודעים עליך לא רק שאתה מצוי בכלי שלישי והלכות בורר, אלא גם באיזו מפלגה אתה בוחר). אין להם בעיה עם כרפס ושאר אטרקציות לילדים בליל הסדר; הם קיבלו הסבר לזה בגיל אפס. כל השאר גורנישט. או פָּבַדַאס, תלוי מאיזו עדה. קירוב לבבות? התעוררות? עזבו אתכם משטויות. אצלם לפרק את מנהג ישראל דין הוא, ואחריהם מבול המסורת ובצורת ההרחקה.
מזוויות מסוימות הם נראים כמו מדען חמור סבר שרואה באדם אוסף אטומים שחוברו להם יחדיו; וברגשות אהבה – אינטרס אבולוציוני שנועד להותיר את האנושות בשליטה. מפרקים לגורמים את האורי והישעי, מוציאים לאלול את הנשמה. פעם חסידים ומתנגדים היו מתווכחים ביניהם על דרכי עבודת השם בימים אלו ובכלל – מי בקִרבה, מי בחיל ורעדה. אנחנו? אנחנו מתווכחים כי אפשר, כי זה מנהג המקום עכשיו. המלך בשדה, ואנחנו? אנחנו בשדה קרב.
אחינו לשעבר
בשעה טובה ומוצלחת נשחטה השבוע עוד פרה ישראלית קדושה, והפעם – יונתן פולארד. האיש שאזרחי ישראל, ובעיקר חברי המחנה הלאומי שבה, ייחלו לשחרורו וקידמו את פניו בתחנוני סלפי בכל אשר הלך, סומן השבוע כבוגד. וכסוכן כפול. וכטפיל. לא, לא בגלל מעשה הריגול נגד ארה"ב מהאלף הקודם, אלא בגלל מעשה תמיכה פוליטי מהעת הזאת. האיש שעמד כמעט בלב הקונצנזוס הכניס ראשו לרגע קל לבוץ המטונף של כנסת ישראל, וקרא להצביע לאיילת שקד בטענה שמגיעה לה הזדמנות נוספת. כעבור שעות ספורות חזר בו מתמיכתו באישה הראשונה לשעבר של הימין הישראלי, לדבריו משום שגילה באיחור כי אין בכוונתה להיפרד מיועז הנדל ולחבור בהכרח לגוש נתניהו. ההסתייגות המאוחרת לא עזרה לו. איך הגיב לו אחד הגולשים הדעתניים? "פעם היית בשבילי ה־יונתן פולארד. מהיום אתה כלום בשבילי".
אם פולארד היה מתייעץ עם מי מעולם הדוברות והתקשורת, קשה להניח שהיה מוצא עידוד להשמעת הצהרה פוליטית כלשהי. האיש שעוד שמורה לו אמפתיה ציבורית, ובכוחו להעביר מסרים באופן שהאוזן עוד מוכנה לקבל ולשמוע, ראוי לו שישמור על מעמדו לטובת מאבקים לאומיים ומאחדים. למה לו פוליטיקה עכשיו? למה לו מאבקי שעה, כשהוא יכול לשאת על כתפיו עימותי עולם?
אבל פולארד התבטא, וברוח האנטי־סובלנות המצויה בעידננו, שערי גיהינום נפתחו נגדו. בלי סנטימנטים, בלי הגבלות. רק הרבה אהבה שתלויה בדבר, וכשבטל הדבר בטלה האהבה וההכלה והסבלנות. שלושים יום לפני יום הדין של כל אחד מאיתנו, ואנחנו שופכים דמים ומרבים מדון במאזניים של תשרי. מתקשים להתנתק קצת מעידן 2022, ולהתחבר לאלול תשפ"ב.
