התזה הייתה פשטנית, אבל היה בה משהו שובה לב, שלא לומר משובב לב, במיוחד לב דתי־לאומי. היא נתנה מענה לתסכול המצטבר אל מול מנהיגים מהימין שהגיעו לשלטון, ואכזבו פעם אחר פעם. הם לא עמדו במילתם, פזלו למרכז, לא קידמו את ההתיישבות, ותמיד באותם תירוצים – לחצים בינלאומיים, מגבלות משפטיות, היעדר קונצנזוס ו"עיתוי לא מתאים".
התזה של קבוצת מנהיגות יהודית בליכוד נתנה לכשל החוזר הזה הסבר היסטוריוסופי, שלפיו תש כוחה של הציונות החילונית: אחרי שהרתה, ילדה וגידלה את המדינה היהודית, אין בה די אמונה וחזון להמשיך את המהלך. מי שאינו נשען על אידיאלים הנובעים מבאר הנצח של תורת ישראל, נטען, לא יוכל להנהיג את מדינת ישראל על שלל אתגריה. הוא חסר את יכולת העמידה ואת התנופה הרעיונית שמקנה הדבקות במורשת ישראל. מדינת ישראל תוכל להתקדם לשלבים הבאים בגאולה רק אם תקום לה מנהיגות יהודית מאמינה.
הרעיון חלחל, ובכל מיני מקומות אמרו בני המגזר הדתי־לאומי לעצמם: "הגיע זמננו לעבור למושב הנהג, כי אנחנו טובים יותר, מחוברים יותר לכיסופי הדורות". ואז בא נפתלי בנט וניפץ את תקרת הזכוכית הפוליטית, ועמה עוד כמה דברים, ובהם את היומרה שיהודי דתי ידע לעשות את זה כמו שצריך.
התברר שחבישת כיפה והנחת תפילין מול המצלמות אינן מבטיחות מנהיגות ראויה, אינן מקנות עמידות בפני לחצים ומניפולציות, ואינן תו תקן לאיכות השלטון. ראש הממשלה הדתי הראשון בתולדות מדינת ישראל לימד אותנו מהו פירושן של מרמה והפרת אמונים. הוא מעל באמון בוחריו וחברי מפלגתו, נהג בניגוד להבטחותיו המפורשות, והפנה עורף לעקרונות שקידם בכל שנותיו בפוליטיקה. בתחילת הקיץ שעבר חבר למפלגות שנלחמות בכל הקדוש והיקר לימין, הסב נזק אדיר לדמוקרטיה הישראלית, והציב רף בלתי נתפס לסחטנות פוליטית, כשקיבל את ראשות הממשלה תמורת שישה מנדטים.
ואחרי הבושה הגדולה (פעם קראו לזה "חילול השם") נשארה מהדהדת השאלה: מה גרם למטכ"ליסט ההייטקיסט והאידיאליסט מבני עקיבא להפוך כך את עורו? לאן נעלמו ההגינות, הנאמנות והחזון? זו אינה תמיהה על בנט לבדו. השאלה הזו נכונה גם על מתן כהנא, ועל כל אדם אחר מהרשימה הארוכה של מיטב בנינו, גאוות המגזר הדתי־לאומי, שהגיעו לעמדות מפתח והנחילו אכזבה ומבוכה בהתנהלותם שם.
אולי זה סוג של ורטיגו. טובת העם והמדינה, הנפרשת לעיניהם במלוא גודלה, שגורמת להם לאבד את המצפן המוסרי והערכי. כל כך הרבה מוטל על הכף, וברגעים הדרמטיים שבהם, להרגשתם, הם נושאים את עמם עלי שכם, כל השיקולים הישנים של נאמנות לאידיאלים ולאנשים שהביאום עד הלום נראים פתאום קטנים, שלא לומר קטנוניים, מגזריים וצרי אופק. נפשם איוותה לה מרחבים של פעולה ויוזמה למען עם ישראל בארץ ובעולם, בעוד הנודניקים מתלוננים על חמץ בבתי החולים, ההתיישבות הצעירה, מני מזוז. נו, באמת. יש להם עניינים הרבה יותר חשובים לעסוק בהם.
"רום לבב", כך קוראת התורה לתחושה התוקפת את המנהיג, להרגשתו שמחשבותיו גבוהות ממחשבותיהם של האנשים הרגילים, ששיקוליו נעלים מהמחויבויות העתיקות; שכל מה שהיה נכון קודם כבר אינו רלוונטי, ועכשיו זה רק הוא, ודעתו, ואין בלתו. פרשת השבוע מלמדת שהחיסון לשיכרון הגבהים הזה הוא דבקות קיצונית בתורה ובהגות היהודית: "וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה'…. לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאל לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ". הקרבה הפיזית המתמדת לספר; העיון והלימוד בכל יום; הקשר עם האליטה הרוחנית – אלו תרופות הנגד לרום הלבב, ולאובדן הדרך שהוא מביא איתו.
הנה כי כן, כיפה ותפילין, ואפילו ציצית, אינן ערובה למנהיגות טובה ונאמנה. מנהיגות יהודית יציבה, שעומדת איתן מול כל הלחצים ומצליחה להגשים את ערכיה, היא מנהיגות לומדת, מנהיגות שמודעת לחולשותיה ולחסרונותיה, ונעזרת כל הזמן בתורה ובלומדיה כמורי דרך. ענווה, זה כל הסיפור.
