"אני יוצא מהפגישה מודאג יותר משנכנסתי אליה", אמר השבוע ראש האופוזיציה בנימין נתניהו אחרי שיחת התדרוך שקיים עם ראש הממשלה יאיר לפיד בנושא הגרעין האיראני. טוב, הדאגות של נתניהו לא צריכות להדאיג את עם ישראל; הן מסתכמות בשאלה אחת בלבד: איך לחזור לבלפור. מצבה של מדינת ישראל פחות מדאיג אותו, כפי שהוכיח בשנה האחרונה. מבחינתו, נתניהו לפני הכול.
אבל גם אם הגרעין האיראני אינו עומד בראש דאגותיו של נתניהו, את עם ישראל הוא בהחלט צריך להדאיג – ואין צורך להסביר מדוע. ובכל זאת, בלי להמעיט כהוא זה מחומרת האיום האיראני, במישור אחר, פנימי יותר, אין מתבקש ממנו. מי שמביט על ההיסטוריה כהתנהלות מקרית, כאוטית וחסרת תכלית מכוונת מראש, אמור להיות מודאג באמת מהגרעין האיראני. מודאג מאוד. אבל מי שיודע שיש בעל בית לבירה, וכל התנגדות לשיבת עם ישראל לארצו ולעצמו היא רק דרכו של ריבונו של עולם להחזיר אותנו לעצמנו ולאלץ אותנו לגלות בעצמנו כוחות גדולים ועצומים שיש בנו ועדיין לא הכרנו, מביט גם על איום הגרעין האיראני בצורה שונה.
בצד הדאגה העמוקה ותחושת האחריות האנושית לעשות ככל האפשר כדי למנוע מאיראן להשיג נשק גרעיני, הוא יודע גם שאין מקרה בעולם, ושגם בנושא הגרעין האיראני מעז יצא מתוק. את המבט האמוני הזה על ההיסטוריה ועל המדיניות הבינלאומית סיכם עבורנו רבי יהושע במשפט קצר וממצה: "אם אין עושים תשובה אין נגאלים, אלא הקב"ה מעמיד להם מלך שגזרותיו קשות כהמן, וישראל עושים תשובה ומחזירן למוטב" (סנהדרין צז, ב).
בספרו "הספר האדום" מביא אסף ענברי דברים שאמר יצחק טבנקין ערב מלחמת העולם השנייה, בנאום שנשא באחת מוועידות תנועת הקיבוץ המאוחד שהוא היה מנהיגה: "אנחנו מתכנסים פה בתחושה של ערב מלחמה. הפשיזם משתלט על אירופה, ואין ליהודים לאן לברוח, כי העלייה היא עכשיו מחוץ לחוק. זה הלקח לכל מי שסמכו על כוח חיצוני, על האימפריה הבריטית, במקום לסמוך על עצמנו. את זה למדתי בגיל תשע עשרה, בבית הסוהר. הושיבו אותי בתא אחד עם קרימינלים. יושבים החוליגנים, משחקים קלפים, מהמרים, ואחד מהם מודיע: 'אני מהמר על המעיל של הז'יד'. 'תהמר על המעיל שלך', אמרתי לו, 'לא על שלי'. זה הכול. זאת כל התורה. אף אחד לא יהמר על המעיל שלנו. זה האקטיביזם של הקיבוץ המאוחד".
ובאמת זאת כל התורה כולה. במקום שעמד טבנקין עומדת היום מדינת ישראל כולה. במקום חבורת החוליגנים שהוא פגש עומדות היום מעצמות המערב, ובראשן ארה"ב. בית הסוהר הוא מערכת היחסים הבינלאומיים. ועם ישראל מוצא עצמו שוב במצב הטבעי והתקני שלו, המצב שנגזר עליו מעצם מהותו: העולם שוב מהמר על המעיל שלו.
השמאל של היום כבר אינו השמאל דאז; את תורת האקטיביזם שלימד טבנקין הוא שכח מזמן. גם הימין של היום כבר איננו הימין של אז; חוסר האחריות הלאומית שהפגינה האופוזיציה בשנה האחרונה מעיד שהחזרה לשלטון חשובה לימין הישראלי יותר ממצבה המדיני והביטחוני של מדינת ישראל. המצב הזה לא נעלם מעיני אויבינו וגם לא מעיניהם של "בעלי בריתנו". כולם רואים את חולשתנו ונכונים להמר על המעיל שלנו. נכונותה של ארה"ב לנטוש אותנו איננה מפתיעה: "זה הלקח לכל אלה שסמכו על כוח חיצוני, על האימפריה הבריטית", כפי שאמר אז טבנקין.
נראה שריבונו של עולם כבר לא סומך על הימין הישראלי ובוודאי לא על השמאל הישראלי. מי כמוהו רואה ששניהם עסוקים בעיקר בעצמם. ובכל זאת, הוא לא מתייאש מאיתנו. עובדה, הוא מביא לנו מצד אחד את איראן, המן התורן, ומאידך את נטישת מעצמות המערב, וכל זה רק כדי להחזיר אותנו לעצמנו ורק כדי שניזכר. ואנחנו ניזכר. ונחזור למוטב. ואפילו נתאחד שוב. כי לא תהיה לנו ברירה.
נתניהו עסוק בנתניהו. גם גנץ ולפיד עסוקים בעצמם. וכך גם כל שאר השחקנים במגרש הפוליטי הישראלי. מבחינתם האיום האיראני, כמו שאר בעיותיה של מדינת ישראל, הם רק הזדמנות לצעוק "געוואלד" כדי לגייס עוד חצי מנדט. אבל יש מי שיש לו תוכניות אחרות בנושא: "שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היה עסוק ליקח לו אישה, והקדוש ברוך הוא היה עוסק, בורא אורו של מלך המשיח" (בראשית רבה, פה, א).
