המושג "תסמונת הש"ג" הוטבע בשיח הישראלי בעקבות אירועי "ליל הגלשונים", בנובמבר 1987. מחבל חדר לישראל מלבנון באמצעות גלשן אוויר, הרג שישה חיילים ופצע עשרה. בדיעבד התברר שלאירוע קדמה התרעה שלא פורשה נכון, ותחקיר שערך בהמשך אלוף מתן וילנאי אף מצא בעיות בתפקודם של כמה מהקצינים והמפקדים בבסיס בזמן המתקפה. עוד קודם לתחקיר הדיח הרמטכ"ל את מח"ט הנח"ל ופתח בהליכים משפטיים נגד קמב"ץ החטיבה, אולם תשומת הלב הציבורית התמקדה בעונש שהוטל על החייל שעמד בשער הבסיס ונמלט מהעמדה כשזיהה את המחבל, דבר שהקל את המשך מסע ההרג. הש"ג נידון לשנה וחצי מאסר בפועל. הוא שילם, כך נטען בהמשך, לא רק על מעשיו אלא גם על מחדליהם של מי שמעליו.
קריאת הודעות האזהרה ששלחה השבוע ועדת החקירה הממלכתית לחקר אסון הר מירון מעלה את התהייה כיצד נקראת התסמונת ההפוכה לתסמונת הש"ג, אירוע שבו שרשור האחריות עולה עוד ועוד במעלה הפירמידה, עד לראשה, בלי הצדקה ברורה.
במסמך משורטטת השתלשלות הטרגדיה הנוראה כפי שהבינה אותה הוועדה. כשעה לפני האסון, קצין בדרגת פקד ששמו אסף שייך, מתחנת נוף־הגליל, שחרר להפסקה את ארבעת השוטרים שהוצבו בעמדה שבתחתית גשר דב, היכן שלאחר מכן נמחצו למוות עשרות אנשים. פקד שייך לא אמר לשוטרים מתי עליהם לחזור לעמדה, לא דאג למחליפים, ולא עדכן את השוטרים בעמדות הסמוכות. ברגעי האימה הגורליים, עמדת המשטרה שם הייתה בלתי מאוישת. השוטרים שהיו אמורים לדאוג שמעידה או החלקה לא יהפכו לאסון המוני, פשוט נעדרו מהזירה. פקד שייך, אם תרצו, הוא הש"ג, הגורם הזוטר יחסית ששגה שגיאה חמורה שהשלכותיה עלו בוודאי בחיי אדם.
אל הטעות הקשה של פקד שייך הצטרף מערך לא נכון שהציב האיש שמעליו בשרשרת הפיקוד, מפקד תחנת נוף הגליל סגן־ניצב אסף מנצור. בתור הממונה על "גזרת תולדות אהרן ותולדות אברהם יצחק" במתחם ההילולה, מנצור פיצל את הפיקוד על שני הקצוות של גשר דב בין מפקדים שונים, בלי קשר ותיאום בין העמדות. בזמן שההמונים נמחצו למטה, לשוטרים למעלה לא היה מושג לגבי המתרחש. בדקות הקריטיות הם לא ידעו שעליהם לטפל בזרם העוברים אל הגשר. מי שמחפש את העילה הישירה לאסון ל"ג בעומר תשפ"א, ולהבין מה קרה בתשפ"א שלא קרה בשנים קודמות, עשוי למצוא אותה כאן.
אבל חברי הוועדה לא הסתפקו באיתור הש"ג, ובצדק. המנדט שניתן להם בהחלטת הממשלה היה רחב יותר, ודרש מהם מבט כולל על אופן קבלת ההחלטות סביב הילולת רשב"י ומתחם מירון, ואף הצעת שינויים נדרשים לקיום האירועים שם בעתיד. אולם נראה שבמאמציהם לא להסתפק הפעם בהאשמת הש"ג, חברי הוועדה עברו אל הקיצוניות השנייה.
מכתבי אזהרה נשלחו אל לא פחות מ־18 איש, ובראשם נושאי התפקידים רמי הדרג דאז – ראש הממשלה בנימין נתניהו, השר לביטחון הפנים אמיר אוחנה, שר הדתות יעקב אביטן והמפכ"ל יעקב שבתאי. אלא שלא קשה לראות שסעיפי האזהרה כלפיהם דלילים ומכילים האשמות מאוד כלליות. כלפי נתניהו למשל נטען כי "ידע, או שהיה עליו לדעת, כי אתר קבר רשב"י במירון מטופל במשך שנים בצורה לקויה, שעלולה ליצור סיכון למשתתפים", וכי הוא "לא פעל כמצופה מראש ממשלה לתיקון מצב הדברים". טענות פשטניות כאלה צצות בכל שיחת סלון, לא צריך ועדת חקירה כדי להעלות אותן.
בהמשך המסמך מפרטת הוועדה את שרשרת הטעויות של המשטרה, מצביעה על שגיאותיו של מהנדס הבטיחות שאישר את גשר דב על אף שיפועו התלול ומבנה צוואר הבקבוק שלו, ומתארת את ההתנהלות הבלתי תקנית של הגורמים האזרחיים שהיו אחראים למקום; אם כי גם כלפי חלקם עולה התחושה שהוועדה נהגה בנדיבות יתר בחלוקת מכתבי האזהרה.
תסמונת הש"ג מבטאת ללא ספק תרבות ניהול קלוקלת. תליית בעיות עומק ומחדלים ארוכי שנים בטעות מקומית של הדרג הזוטר היא בריחה מאחריות. אבל הקיצוניות השנייה, שמשרשרת את האשמה עד לקצה העליון ביותר של הפירמידה, היא מוצא קל, פשטני ושגוי, שגם הוא לא יביא לתיקון.
