שנת הלימודים רק החלה, ויש לכם המון על הראש. אז ברשותכם אגזול רק כמה דקות מזמנכם היקר, ותודה על ההזדמנות, ארבעת המחנכים והמחנכות של ארבעת ילדיי: הגדולה מתחילה ללמוד בכיתה י' באולפנה, השני בכיתה ח' בישיבה התיכונית, השלישית בכיתה ו' בבית הספר היסודי, והרביעי – בכיתה ב'.
אני זוכר מעט מאוד משנות בית הספר. הייתי תלמיד לא משהו, עברתי בתי ספר בקצב של מערכות בחירות בישראל, ובגדול זו הייתה תקופה שעדיף לזכור ממנה כמה שפחות. אבל נקודות האור הבוהקות והזוהרות היו שני מחנכים. המורה מלכה הייתה המחנכת שלי בכיתה א'. היא הייתה קשוחה, אנרגטית, ולא דומה לשום דבר שהכרתי עד אז. אני זוכר את היום הראשון בכיתה. כולנו היינו אחוזי חרדה, ואז היא פשוט עברה בינינו במשך כמה דקות, בלי לומר אף מילה, רכנה אל כל אחד ואחת מאיתנו וחייכה למשך כמה שניות. אני זוכר את קצב פעימות הלב שלי משתנה ונרגע. אני זוכר איך האגרוף הקמוץ התרכך. החיוך הזה המשיך וליווה אותי גם כשהמורה מלכה כעסה עליי כי לא הכנתי שיעורים או לא החתמתי הורים על מבחן.
הרב דוד היה המחנך שלי בכיתה י"א. אחרי שנה זוועתית במיוחד שבה כמעט הוגליתי לישיבה תיכונית אחרת במקרה הטוב, או סתם נבעטתי מהמערכת במקרה הפחות טוב, הסכימה הנהלת הישיבה שאמשיך בכל זאת לשנה הבאה, עם שלל תנאים והתניות. אני זוכר שהגעתי שמח לכיתה במטרה לפתוח דף חדש. אני זוכר את הרב דוד קורא בשמי, ברשימת שאר החברים. ניסיתי למצוא משהו בפניו או בנימת קולו שיעשה הבחנה ביני לבינם – בכל זאת, עד לפני שבוע לא הייתי אמור ללמוד אצלו – ושוב הלב מכיתה א' הלם בקצב סדיר.
אני זוכר שבסוף השעה הראשונה, ממש לפני ההפסקה, נכנסה לכיתה מישהי מהמזכירות. השתרר שקט. היא פנתה אליי ואמרה שאגש אליה בבקשה במהלך ההפסקה כי יש משהו שצריך לסגור בקשר לחובותיי מהשנה שעברה. הרב דוד קטע אותה בנימוס אך באסרטיביות, ביקש ממנה וממני לצאת מהכיתה לרגע, ואז הביט בה ואמר משפט אחד: "השנה שעברה נגמרה. הוא תלמיד בכיתה שלי עכשיו. אם יש בעיה תפני אליי, לא אליו". היא לא פנתה אליי יותר, כנראה גם לא אליו.
אני זוכר את המחנכת מלכה והרב דוד לא כי הם החדירו בי ידע יוצא דופן. במקרה של שניהם גם זה נכון, אבל לא הייתי זוכר אותם בשל כך. אני זוכר אותם, וזוכר היטב שהם היו המחנכים שלי, כי הם ראו אותי. הם הסתכלו עליי וראו את אריאל, לא עוד אחד משלושים ומשהו התלמידים בכיתה.
לא קל להיות מורה, בטח לא מחנך. ואם הדבר היה נכון בזמן לימודיי, אי אז לפני שלושים שנה פלוס, קל וחומר כשאנו מדברים על חינוך כיתה בשנת הלימודים תשפ"ג 2022.
התלמידים והתלמידות שלכם, כלומר ארבעת ילדיי, חכמים ומתוחכמים יותר מאיתנו. בכיס של חלקם יש מכשיר שהפך את העולם לקטן יותר, את הקשב לקצר יותר, ואותם לשבעי ריגושים באופן שקשה לנו לתפוס. בית הספר ומטרותיו, לעומת זאת, לא השתנו הרבה. וטוב שכך.
אני מעריץ אתכם, מעריץ אתכן, מחנכים ומחנכות. לקחתם על עצמכם את השליחות הכי עתיקה והכי חשובה של העם היהודי לדורותיו – חינוך הדור הבא – בתנאים לא פשוטים. וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על עשרות קבוצות הוואטסאפ שאתם חברים בהן, שאתם חייבים להגיב בהן לכל הורה, כשכל מידע הקשור לעבודה שלכם מגיע בתוך שניות לעשרות תלמידים והורים, וכמעט לכל אחד יש מה להגיד, וכמעט לכל אחת יש מה להעיר. ואתם, ואתן, תפקידכם לא השתנה. לחנך. לראות את הילדים שלנו, להקשיב לכל אחד ואחת מהם, לחייך, לתת להם את התחושה שהם לא לבד.
לכל אחד מארבעת האוצרות הפרטיים שלי יש אופי אחר, תחומי עניין שונים, מזג שונה לגמרי – כן, עומר חמוד, אני מדבר אליך. הם ארבעה עולמות שונים לחלוטין שאין שום אפשרות להתייחס אליהם כמקשה אחת, ולהעביר את כולם בדרך חינוכית אחת. אנחנו מנסים לעשות זאת בבית ככל יכולתנו. לפעמים מצליחים יותר, לפעמים הרבה פחות. לפעמים צועקים. לפעמים כמעט מתייאשים. וכל זה, כאמור, בארבעה ילדים בלבד. לכם יש בכיתה שלושים ומשהו כמותם, ואין לכם רשות להתייאש מהם, בטח לא לצעוק עליהם. קבוצות הוואטסאפ הרי ירעדו מיד. המשימה שלכם נראית בלתי אפשרית, אבל אתם יודעים שהיא אפשרית. כי קורצתם מחומר אחר. מהחומר של המורה מלכה והרב דוד.
מחנכים ומחנכות יקרים ויקרות, אל תתנו לרעשי הרקע שהתקופה שלנו מייצרת להסיט אתכם מדרככם. אל תחששו לומר לילדים ולילדות שלנו את האמת. אל תהססו לחנך אותם. אנחנו מאחוריכם. אל תשכחו שכולנו היינו פעם תלמידים. אנחנו זוכרים את הלב הפועם מהתרגשות, אנחנו זוכרים את החיוך, זוכרים את מי שראו אותנו באמת. כל עוד עולה הבוקר, כל עוד נכתב הלוח, כל עוד הולך לו בן ואב בעקבותיו – אתם אלה שיוצרים את העקבות, אתם אלה שהילדים שלנו יזכרו בעוד שלושים שנה פלוס. אתם, המחנכים והמחנכות, שבזכותכם אנחנו פה, רואים בשמחה שמתלווה אליה דמעה בזווית העין, איך עוד שנה פה נפתחת כמו כל שנה, בסתיו. תודה.
