לכבוד: יעל שבח של תחילת קיץ תשפ"ג.
מה שלומך? זו אני, יעל מהעבר. טוב, לא ממש עבר. רק לפני שנה. אבל שתינו יודעות כמה דברים יכולים לקרות בשנה אחת, ואני די בטוחה שלא תזכרי אפילו שכתבנו את המכתב הזה. האמת, את בטח מופתעת לגמרי למצוא מכתב, ובטח תהית לעצמך מי זה כותב לך ילדונת גלי מי שולח.
אז זו רק אני, שכותבת לך משלהי הקיץ של השנה שעברה, רגע לפני החזרה ללימודים. אני יושבת על הספה בבית כשמגנום שקדים בידי. עייפות, חום ולחות כבר נטמעו במחזור הדם שלי. ובחדרים הילדים ישנים כשלמרגלות מיטותיהם מונחים הילקוטים לבית הספר עם ציוד וקלמר תפוח.
אני עייפה, באמת עייפה. מותשת מהקיץ המבורך הזה על מגוון פעילויותיו. מצד אחד אני מבינה שצלחתי את זה שוב, אבל מצד שני טעם הניצחון הזה מריר.
את הרי מכירה אותנו. כבר כמה שנים הצורך להיות בשליטה על החיים חזק יותר מהחיים עצמם. הצורך להימנע מהפתעות ואתגרים שידרשו ממני להתמודד עם המציאות וחולשותיה הפך גם את הזמנים היקרים ביותר שלנו למפחידים ולדורשי היערכות.
בדמיוני אני רואה אותך מתבוננת בלוח השנה, ממרקרת בצהוב זוהר את הריבועים הקטנים של הימים חסרי הפעילות פה ושם, ופשוט מדלגת מעליהם בנחת
את בטח זוכרת איך בהתחלה, מיד אחרי הרצח, כל יום ראשון עורר התקף חרדה אחד גדול במחשבה ששבת מתקרבת, ומה יהיה איתנו עד אז, ואיך נהיה לבד. את בטח זוכרת את האורחים, הבישולים, הטרחה הרבה בכל שבת ושבת רק כדי שלא נצטרך, אני והילדים, למצוא את עצמנו אלו מול אלו כשהחוסר הגדול סועד איתנו ופוגם בטעמם של כל הבישולים.
את בטח גם זוכרת, כמוני, את העייפות והתשישות לצד ההקלה הרגעית בכל פעם ששבת מלאה באורחים או בהתארחות עברה בהצלחה, בניסיון להתעלם מזה שבעוד רגע מגיעה שבת נוספת.
ובטח גם את תחושת התבוסה הגדולה שנלוותה לרגעי ההקלה הללו את זוכרת; התבוסה לפחד ולחרדה מהלבד ומהלא נודע.
בלי פחד
אז נגמר קיץ תשפ"ב. פתחנו בריכה בחצר, הייתה קייטנה והיינו בים. עשינו מנוי לבריכה, גם אם ידעתי ששוב לא יהיה לי בו צורך כל כך. היה מחנה ארוך והיה נופש ארוך עם המשפחה, ואחר כך עוד נופש ארוך עם המשפחה מהצד השני. ואחר כך עלינו לכמה ימי קמפינג על הירדן, ואז לסופשבוע בגוש עציון. בין לבין קפצנו לפה ולשם.
בערב פתיחת השנה, בעודי מנשנשת על הספה את ממתק המנצחים שלי, סופרת את החוויות והפעילויות, נזכרת בחיוך קלוש בהערת האגב של רננה שלי “כמעט לא היינו בבית הקיץ הזה, כי בכל יום עשינו משהו". אני מבינה ששוב, ממש כמו במוצאי השבתות ההן, אני לא מרגישה מנצחת.
את בטח תוהה לעצמך עכשיו: טוב, מה? אף פעם לא נהיה מרוצות? תמיד תהיה לנו ביקורת? מה רע בניצול ימי הקיץ עד תומם? מה התלונה על עומס האטרקציות שמילאו כל רגע פנוי בלוח החופש הגדול? ומה את רוצה ממני? שלא אתכנן תוכניות אלא אשב עם הילדים להשתעמם ולאכול בלי סוף (את הראש, אחד את השני, את כל הממתקים והחטיפים) כל הקיץ?
אל תכעסי, ואל תיראי כל כך מופתעת. כן, תמיד תהיה לנו ביקורת. ולא באתי לומר לך לבטל את כל התכנונים שלך לקיץ, אלא רק דבר אחד, בלי בהלה ובלי פחד: אל תתני לזה להוביל ולנהל אותך.
בדמיוני אני רואה אותך מתבוננת בלוח השנה בחודשי הקיץ הקרבים, ממרקרת בצהוב זוהר את הריבועים הקטנים של הימים חסרי הפעילות פה ושם, ופשוט מדלגת מעליהם בנחת.
בדמיוני אני רואה אותך במהלך הקיץ יושבת בנחת על שפת הבריכה ונהנית מהרגע, בלי לחשוב כל הזמן מה יהיה כשתחזרו ואיך תמלאי להם גם את מחר באותו האופן.
את מבינה, יעל? אני רוצה שבקיץ העתידי שעוד פתוח בפנייך, תעשי את הבחירות הנכונות והמאוזנות בלי לחשוש מרגעים ללא חוויות מיוחדות ובלי לפחד להיות בבית, נטולת תוכניות. בלי לחשוש לענות לילדים: היום? היום לא עושים כלום.
אני יודעת, את קוראת את השורות האלה ומעלה גיחוך על שפתייך במקרה הטוב – ובמקרה הפחות טוב רצה לחפש שקית כדי לנשום לתוכה ולהירגע ממה שקראת עכשיו. אפילו אני כותבת את השורות האלו ונבהלת מעצם המחשבה להיות לבד עם הילדים ולא לעשות כלום.
אבל אז, כשזה יצליח לך, כשתשבי את על הספה בסוף הקיץ שלך ותכתבי כזה מכתב לעצמך העתידית, אני רוצה שתספרי לה שהכול עבר בסדר. שהיה כיף בעצם השהות, שרגעי השעמום המשותפים הולידו רגעים מיוחדים, שהזמן המשותף ללא תוכנית חיצונית מאתגרת ייצרו אתגרים מסוג אחר, וגם אותם צלחת. צלחנו.
את מבינה, יעל? אני רק רוצה שתרגישי מנצחת. גם על הריק והלבד והשעמום. אני מאחלת לך ממרום מושבי על הספה הצלחה בהכנות, הנאה בנופשים, ולא לשכוח פשוט להיות.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
