יסלח לי השם, אבל אני עומד להשתמש במשפט של אוהדי מכבי תל־אביב: "אם אתה לא חלק מזה, לעולם לא תבין". בכדורגל, ובספורט בכלל, הפער בין מי שמעורב רגשית ובין מי שלא מעורב רגשית הוא החד ביותר. בזמן שאני אוכל לעצמי את הבשר שמתחת לציפורניים מרוב מתח, רוב האנשים לא יודעים שמכבי חיפה קיימת. אז למה אני חורג ממנהגי וכותב על כדורגל? כי אם עד לפני שבוע כתב את הטור הזה יותם זמרי, אוהד מכבי חיפה, השבוע כותב אותו יותם זמרי, אוהד קבוצה שמשחקת בליגת האלופות, שהמלעיזים יקראו לה בלעז הצ'מפיונס.
אני רוצה לומר מראש שאין לי שום כוונה להקניט או להעליב את אוהדי הקבוצות האחרות שקוראים את הטור הזה. אני מכבד את זכותכם לבחור קבוצה פחות טובה ולטעות באופן כללי. אבל לפני שבוע וחצי התמודדה מכבי חיפה מול קבוצת הכוכב האדום בלגרד באצטדיון המראקנה (הסרבים קוראים לאצטדיון שלהם על שם אצטדיון בברזיל, כאילו אין להם מספיק פושעי מלחמה משלהם). המשחק נגמר בתיקו שתיים, שהספיק לנו כדי לעלות ליגה אחרי שניצחנו באצטדיון סמי עופר בחיפה 3-2. ומאז אני יותם אחר.
המשחק התחיל בעשר. מכיוון שאני משתתף בתוכנית הפטריוטים בערוץ 14, המשודרת מפאתי מודיעין ונגמרת בעשרה לעשר, חיפשתי לאן אוכל להגיע בתוך עשר דקות ולראות שם את המשחק. במשך רבע שעה מביכה מאוד הציוץ שלי ("יש מישהו ממודיעין שמוכן לארח אותי לצפייה במשחק של מכבי חיפה?") נשאר בודד יותר מאביה בקיץ שלה עם גילה אלמגור, אז החלטתי לחפש פאב שמשדר את המשחק באזור מודיעין – עיר שידועה בכך שהיא מקנאת בחיי הלילה של גבעתיים.
פטריקס ואני
מצאתי. מיד כשנגמרה התוכנית ניתקתי מעליי את האוזניות ואת הז'קט, שברתי שיא עולמי בריצה למאה מטר לאוטו, התקבלתי לפורמולה אחת, ובתוך תשע דקות הגעתי מיוזע וחסר נשימה לפטריקס. בפאב כבר ישבו ארבעים אוהדים ירוקים שבחרו לצפות יחד במשחק במקום לשבת בבית מפוחדים ולצעוק על כל מי שמעז להתקרב לחדר בזמן משחק.
מה שמדהים בכדורגל הוא שלא משנה עד כמה הזדקנת, מה עבר עליך בחיים, לאן הולכת הקריירה שלך, איך נראית הזוגיות שלך – עדיין אין פער ברמת הרגש בין הגבר בן הארבעים שישב בפטריקס במודיעין ולא נשם במשך שעה וחצי, ובין הילד שישב צמוד לטרנזיסטור של סבא משה בבית בשכונת הדר בחיפה ולא נשם כשהיו חוזרים מהחדשות עם האיתות המוכר של שירים ושערים שבישר על גול לצד המילים "עוברים אליך זוהֵר בקריית אליעזר".
לא ארחיב בנוגע למשחק כי לא תבינו, אבל בסוף עלינו לליגת האלופות בזכות שער עצמי בדקה התשעים. וזקני מודיעין, כלומר כל מודיעין, לא שמעו צרחות כאלה מאז שכולם שם גילו בכמה עלה ערך הדירות שלהם בשנה האחרונה.
חזרתי הביתה מאושר אל ד"ר זמרי העייפה. עם השנים היא כבר למדה לשמוח איתי באירועים כאלה כאילו היו שלה, כמו שאני ממש שמח איתה כשהיא מתקדמת במציאת תרופה למחלות סופניות. היינו הך בעיניי. שתינו כוסית ויסקי מסקוטלנד, השוכנת ביבשת אירופה שהקבוצות הכי טובות בה ובהן מכבי חיפה, משחקות בצ'מפיונס.
הדוקטור שאלה אותי מול מי נשחק בליגת האלופות. הסברתי לה שכנראה מול קבוצות שיפרקו לנו את הצורה, והיא שאלה בתמימות חכמה: "אז למה אתה שמח?". אמרתי לה שאין לי מושג, ואם היא ממשיכה עם השאלות שאין לי תשובה עליהן אני הולך לישון בפטריקס.
אופרה ואופוריה
שבוע למחרת נערכה ההגרלה של הצ'מפיונס. הוגרלנו מול פריז סן ז'רמן, בנפיקה ליסבון ויובנטוס, והחלטתי שהפעם אני נוסע לראות את הקבוצה שלי בפריז, ליסבון או טורינו (גברים מכירים ערים באירופה רק בזכות כדורגל). אז עכשיו אני מתלבט.
סיפרתי לעולל, שכבר מתמצא בשמות של כל הכדורגלנים בעולם, שהוגרלנו לשחק מול פריז סן ז'רמן שמשחקים בה מסי, ניימאר ואמבפה. הוא התרגש ואמר שהגויים בטוח ינצחו. הסברתי לו שחשוב תמיד להאמין ושאם איילת שקד מאמינה שהיא עוברת את אחוז החסימה גם אנחנו יכולים להאמין שננצח את מסי. הוא שאל אותי מי זו איילת שקד, ואני נזכרתי שהוא בן שבע אז אולי עדיף לא להפיל עליו את התסכול שלי מהפוליטיקה.
לתאומים לא סיפרתי. אני עוד קצת כועס עליהם. למה? כי פעם היה לי מינוי למכבי חיפה, ואז הם נולדו ועם כל הבלגן לא חידשתי את המינוי. זה צעד שנראה לי הגיוני בתקופה שנלחמנו כדי לא לרדת ליגה, ונראה קצת פחות הגיוני בזמן שלהשיג כרטיס למשחק ליגת האלופות של מכבי חיפה זו משימה קשה יותר מלהשיג מילה טובה על בנימין נתניהו מבן כספית.
תחושת האופוריה מהעלייה לליגת האלופות עוטפת אותי כבר שבועיים ברמה כזאת שאני מתעצבן פחות מפוליטיקה, הרבה יותר רגוע בכביש, ונחמד יותר לעוברי אורח. אני יותם אחר – חיובי יותר, נינוח יותר, אירופי יותר. אני מחכה כבר לשמוע את המנגינה המזוהה כל כך של ליגת האלופות, כלומר האופרה המעצבנת של הנודניקים שצורחים "צ'מפיונס" עם כינורות ברקע, שזה המקום היחיד שבו גבר ממוצע מוכן לשלם כסף כדי לשמוע אופרה.
העפלנו כבר פעמיים לליגת האלופות. בפעם הראשונה שיחקנו את משחקי הבית בקפריסין כי התפוצצו פה אוטובוסים בערמות, בפעם השנייה שיחקנו ברמת־גן כי היה לנו אצטדיון קטן. עכשיו אירופה מגיעה לחיפה. אז כמאמר המרגול: פה זה לא אירופה, אבל לשלושה משחקים – זה כן. ירוק עולה.
